נ ע ו ר י ו
הרב ר' יחזקאל דוקס נולד בט"ו באב תרכ"ח, בסלספני, בהונגריה. בעודו ילד עברו הוריו עם שבעת ילדיהם (ששה בנים ובת אחת) לוינה, בירת הממלכה האוסטרית-הוגגרית. שם למד יחזקאל הצעיר בבית הספר הציבורי שבמחוז השביעי. לאחר שסיים חוק לימודיו בהצטיינות נסע לפרשבורג ללמוד בישיבתה המפורסמת שעמדה תחת הנהלתו של הגאון ר' שמחה בונם סופר, בעל "שבט סופר", בן ה"כתב סופר".
הוא למד בשקידה והתמדה ומילא כריסו בש"ס ופוסקים. חברו ללימודים היה הרב ר' יוסף צבי דושינסקי, שלאחר מכן היה רב וראש ישיבה בגלנטה וחוסט, ובשנת תרצ"ג נתקבל במקום הרב ר' יוסף חיים זוננפלד כרב העדה החרדית בירושלים ועמד בראשה עד מותו, בשנת תש"ט. עבותות אהבה וידידות היו מקשרות את שני החברים כל ימי חייהם. הם עמדו בקשר מכתבים תדיר והחליפו ביניהם שאלות ותשובות. גם בהיותו יושב באלטונה היה הרב דוקס עושה דרכו גם לסלובקיה להתראות עם חברו מימי לימודיו בישיבה, כל פעם שהיה נוסע לבקר אצל הוריו בוינה.
ר ב נ ו ת ו ב א ל ט ו נ ה
אחרי שהוסמך להוראה, חיפש לו משרה רבנית. באותו זמן נתפנתה משדה בבית המדרש דקלויז באלטונה, והרב ר' יחזקאל דוקם, אשר שמו הלך לפניו כחריף ובקי, בעל מידות תרומיות ונואם מצויין, נמצא ראוי למלאותה. בן עשרים ואחת היה כשלקח מקומו בקלויז, בו שימשו לפניו גאונים ורבנים שהאירו תבל בתורתם. אחרי תקופת נסיון קצרה נסע לוינה. שם נשא לאשה את בתו של ר' משה זקסל מבוסקוביץ. חמיו היה בעל עסקים גדולים, ראש הקהל של העיירה ואחד מתושביה הנכבדים ביותר. הוא היה חרד לדבר ה' ומדקדק בקלה כבחמורה. אשתו, חמותו של ר' יחזקאל, היתה נכדת הגאון ר' מרדכי בנט, רבה הנודע של שטאמפף ובת משפחה מיוחסת ביותר.
חמישים שנה שימש הרב יחזקאל דוקס רב בבית המדרש דקלויז באלטונה נוהגי הקלויז היו מיוסדים על תקנות הרבנים הגאונים אשר ישבו על כסא מדין בשלוש הקהילות האחיות אלטונה- האמבורג- וואנדסבק, והרב יחזקאל דוקם היה שומר באהבה ובמסירות על מסורת עדתו.
תפקידיו לא הצטמצמו בתוך כותלי הקלויז, כי טרוד היה בחיי הקהילה הגדולה, שהיה פעיל בהם ביותר.
הוא היה חבר בית-דין, והיה הפוסק בענייני איסור והיתר, מכריע בין איש ולרעהו ומתווך בין אשה לבעלה. אך לא רק בבית-דין בלבד. ביתו היה פתוח תמיד לשואלים, לבאים אליו לדרוש דבר הלכה או להסיח לפניו דאגותיהם ובעיותיהם.
הוא היה מרביץ תורה ברבים. בכל בוקר אחר תפילת שחרית היה מלמד בקלויז חומש ורש"י, פרק בתנ"ך ודינים וגם לפנות ערב בין מנחה למעריב היה מלמד פרק משניות עם מפרשים. סדר לימוד זה הנהיג ה"חכם צבי" בזמנו, והוא היה נוהג עד סוף ימי הקהילה. רבים היו המקשיבים לשיעוריו. בין השומעים היו גם תלמידי חכמים ממזרח אירופה ולעתים קרובות היה מתפתח ביניהם ובין הרב משא ומתן תורני חריף. הוא היה נקרא להגיד שיעורים גם בהאמבורג הסמוכה, והיה מוזמן על ידי בעלי בתים רבים לקבוע עמהם עתים לתורה. שלג וגשמים, סערות וסופה לא מנעוהו מלכתת את רגליו לטרקליניהם של סוחרים, יצואנים ובנקאים, שביקשו תורה מפיו.
היה מוהל, ורבים היו הנולדים הרכים בקהילה שהכניס בבריתו של אברהם אבינו, ולא באלטונה בלבד, כי מצודתו היתה פרושה על פני כל מדינת שלזויג-הולשטיין. בשליחות קדושה זו היה מבקר בכל הקהילות, בין גדולות בין קטנות, אשר באזורו. היה נוסע ממקום למקום עם תיקו הקטן אשר הכיל כלי המילה וצידה לדרך, והגיע גם לפינות הנידחות ביותר, בהן ישבו רק משפחות יהודיות מעטות, כמעט מטומעות לגמרי בין הגויים ועם בואו והופעתו היה מאיר עליהם מאור תורה ודת.
באותן הקהילות הקטנות, רבות מהן היו בלי רב ומורה, היה נושא מדברותיו והיה מטיף להתחזקות באמונה. חובה קדושה ראה לעצמו להביא דבר ה' למרוחקים מאונס או מרצון, לעודד ולעורר אותם לשמור על נחלת ומסורת אבות. אף על פי שאף פעם לא היה מצבו הכלכלי משופר, ותמיד היה נאבק בקשיי הפרנסה, הוא לא נסוג אחור מלהקדיש זמנו ומרצו לשליחות זו, והיה מקבלה עליו ברצון ובאהבה.
מעורב עם הבריות היה ומעורה בחייהם. לא היה מאורע ציבורי או משפחתי בין יהודי אלטונה, שלא נקרא להשתתף בו.
היה מסדר קידושין. אך בזה לא נגמרו תפקידיו וחלקו בשמחת הכלולות. היה מוזמן להיות ראש המדברים במשתה ודבריו, דברי תורה המהולים במילי דבדיחותא הנאים לתלמיד חכם, היו תמיד רצויים למסובים.
וכמו בימי שמחה ועונג, כך בימי עצב וצער היה מורה וריע, מדריך וידיד כאחד.
היה ראש חברת "ביקור חולים," ומה רבות השעות שהיה מבלה בשמירה על יד מיטותיהם של חולי העדה, לחזקם ולאמצם לקראת הרפואה הקרובה או להמתיק להם שעותיהם האחרונות עלי אדמות.
כראש ה"חברה קדישא" היה מוכן יום ולילה לגמול חסד של אמת עם המתים והחיים לוויה וקבורה לנפטרים, וניחום ועידוד לקרובים המיותמים.
גם למרוחקים לשעה מחיי הציבור היה אב ופטרון. היה רב בתי הסוהר לכל חבל שלזויג-הולשטיין, ומה רב הישע שהביא למיואשים ולמדוכאים. הוא היה משפיע על השלטונות להגיש לאסירים היהודים מאכל כשר ולתת להם הקלות שונות.
תקצר היריעה אם נבוא לציין ולמנות את כל התפקידים הרשמיים ובלתי רשמיים שהיה ממלא באלטונה עצמה ובאיגוד הקהילות היהודיות של שלזויג-הולשטיין ו"ערי האנזה' בו היו מאוגדות הקהילות ארנסבורג, אלטונה, אלמסהורן, פרידריכסשטאט, קיל, רנדסבורג, סגברג, וואנדסבק, האמבורג, ליבק וברמן. היה חבר ועד התלמוד-תורה באלטונה. כחבר ועדת הכשרות היה משגיח באלטונה על השחיטה ועל האיטלזים, על החלב ועל מוצרי המזון לחג הפסח. הוא היה גם המפקח על המטבח הכשר באניות הגרמניות שהפליגו מהאמבורג לאמריקה הצפונית והדרומית. כן היה מפקח על סידורי הכשרות ב"אולמי ההגירה", שכונת המגורים שחברות האניות הגרמניות הקימו בהאמבורג למען המהגרים הרבים מארצות מזרח אירופה שעברו דרך עיר הנמל. בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הנוכחית למספרם עברו רבבות יהודים מאירופה המזרחית את האמבורג בדרכם לעולם החדש, והרב דוקס שימש להם עוזר ומדריך. היה מספק להם אוכל כשר ודואג לצרכיהם הדתיים.
הוא היה בעל סמכות מוכרת בענייני כשרות ומכל חלקי אשכנז הריצו אליו שאלות בענייני איסור והיתר. כן היה חבר בועד הראשי של ה"יודישר שפייזפריין", האירגון הגדול, שמושבו היה בהאמבורג, ושהיה מפקח על כשרות מסעדות ובתי מלון רבים בארצות מרכז ומערב אירופה.
היה חבר הועד לעזרה סוציאלית של הקהילה. מי כמוהו חיה ראוי לאיצטלה זו ומי כמוהו ידע למלא שליחות זו באמונה ובמסירות. אביו היה עוסק כל ימיו במצוות ומעשים טובים. זכה והגיע לזקנה מופלגת בן תשעים ושש היה במותו. בן שבעים נתעוור, ועד יומו האחרון היה אומר כל יום כל תהילים בעל פה. דמות דיוקנו של האב הצדיק היתה חרותה על לוח לבו של הבן, והוא הלך בעקבותיו. אח היה לכל נדכא וריע לכל כושל. חיבה מיוחדת היתה נודעת ממנו לתלמידי חכמים עניים שבאו מן המזרח. אורחים חביבים ורצויים היו תמיד בביתו, ומה רבים הימים שבהם היה מחלק עמהם את פיתו הדלה ומה רבים הלילות בהם היה משכיבם לישון במיטתו ובמיטות ילדיו.
פעולתו בימי מלחמת העולם הראשונה
פרק מיוחד בחייו רבי המעש מהוות פעולותיו בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא נתמנה רב צבאי ובתפקיד זה היה דואג לחיילים היהודים שבאזורו. היה ממציא להם אוכל כשר ומשתדל להשיג למענם שחרור משירות בימים טובים.
בו בזמן היתה דאגתו נתונה גם ליהודים אשר שירתו בצבאות הצאר הרוסי ונלקחו בשבי על ידי הגרמנים. בסביבות האמבורג היו מרוכזים רבבות שבויי מלחמה רוסיים. הם הועסקו במספנות ובבתי החרושת אשר באזור. בין השבויים היו מאות יהודים מרוסיה ופולין, רובם שומרי תורה ומצווה. ביזמת הרב דוקס הוקמו בתי-תפילה במקומות העבודה, ונערכה מגבית בין יהודי אלטונה. השבויים היהודים קיבלו אז אוכל כשר, מצות לפסח, ספרים, טליתות ותפילין. כן התערב הרב אצל השלטונות לשחרר את השבויים מעבודה בימים, שבהם אסור לעשות מלאכה. יש לזכור, שבאותו זמן היו רבים בין יהודי אשכנז שלא הרגישו בחובת האחווה כלפי השבויים האומללים ממזרח-אירופה, והיו שלא ראו בעין יפה כל פעולה למענם, מתוך החשש, כי תתפרש כקשר אהדה כלפי האויב — אך הרב דוקס לא שעה לדבריהם ולאזהרותיהם ובכל מרצו ולהט נפשו התמסר להיטיב מצב אחיו מן המזרח שהיו שרויים בשבי.
על מסירותו שלא ידעה גבול תעיד העובדה הבאה: נודע לו כי בפלנסבורג מת שבוי יהודי מרוסיה, והובא לקבורה בבית עלמין של גויים. מיד שכר סוס ועגלה ונסע ימים ולילות, ללא הפסקה, לפלנסבורג להביא את המת. היה זה בימי החורף והנסיעה הארוכה בקור פגעה בבריאותו. רק אחרי סוף המלחמה, כאשר היה באפשרותו להנפש במקום מרפא, חזר לאיתנו.
יהודי רוסיה השבויים ידעו להוקיר את פעולות הרב למענם, ובביתו באלטונה היו שמורות אגרות תודה ומזכרות אהבה שקיבל מארצות שונות. גם השלטונות הגרמניים העריכו את שירותו והוא נתכבד באות הצטיינות.
פ ע ו ל ת ו ה ס פ ר ו ת י ת
קהילות אלטונה-האמבורג-וואנדסבק היו מן העדות המפורסמות ביותר באירופה. בהן שימשו בקודש גאונים וגדולי תורה מפורסמים יותר מבכל קהילה אחרת בגרמניה, והן הוציאו מתוכן מספר רב ביותר של מלומדים ומחברים תורניים. תולדות גאוניהן, חכמיהן ומנהיגיהן של קהילות אלה נכתבו בספר, לזכרון עולם, לפני בוא החורבן הנורא, שבו הושמדה יהדות אירופה. אכן, דומה, כאילו יד ההשגחה הוליכה אליהן בתקופתן האחרונה לפני השואה אדם ממרחקים, שירשום תולדותיהן וקורותיהן למען ישתמרו לדור אחרון.
מאז בואו לאלטונה התמסד והתעמק הרב יחזקאל דוקס בחקר תולדות רבניה, חכמיה ומנהיגיה של הקהילה. הוא שקד על ספריהם, רשם מצבותיהם, בדק פנקסי הקהילות וארכיוני העיריה, והאזין לשיחות זקני העדה להציל מפיהן דבר על חיי דורות עברו.
בשנת תרס"ג הופיע ספרו הראשון "אוה למושב" הכולל תולדות הרבנים שישבו על כסא הרבנות של שלוש קהילות א. ה. ו., אלטונה, האמבורג וואנדסבק.
על המניעים שהביאוהו לכתוב ספר זה הוא כותב בהקדמתו: "לכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה הרבנים הגדולים שכיהנו פאר בשלוש הקהילות.. כמאתים שנה לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו, לא חשכתי מעמל נפשי ואספתי ולקטתי מפנקסאות הקהילות, מהארכיון של הממשלה ומפי סופרים וספרים די חומר למען הפיץ אור יקרות על העתים ההן ועל גבורי הרוח אנשי השם הפועלים בהנה".
הספר הוקדש לתאור דיוקניהם של הרבנים ששימשו אבות בתי דין. מתוך יראה ואהבה נכתבו תולדותיהם. ביד אמן תיאר בו הרב דוקס את אופיים, פעולותיהם, ספריהם ומשפחותיהם. בין היתר מתוארות דמויותיהן של ה"חכם צבי", הרב יחזקאל קצנאלבויגן בעל "כנסת יחזקאל", הרב יהונתן אייבשיץ והרב רפאל כהן בעל "תורת יקותיאל" וספרים אחרים. מן הדורות האחרונים יש להזכיר תולדותיהם של הרב (החכם) יצחק ברנייס ושל הרב יעקב יוקב אטלינגר, בעל "ערוך לנר".
בעניוות יתירה כותב הרב דוקס על ספרו, בהקדמתו, כי "עד כמה עלתה המשימה בידו-לא לו להוציא משפט, אלא הקורא היודע כמה קשה עבודה כזאת, ישפוט בעצמו". ואמנם הגידו הקוראים את משפטם. הספר נתקבל בהוקרה על ידי לומדים ועל ידי כל אלה שחקר תולדות גדולי ישראל יקר להם. ר' שלמה בובר, חוקר המדרשים וסופר תולדות גדולי לבוב, שיבח את הספר עד מאוד והוסיף עליו הערות משלו.
חמש שנים לאחר מכן, בשנת תרס"ח, הוציא הרב דוקס את ספרו "חכמי אהו", הוא החלק השני של הספר "אוה למושב", הכולל בתוכו "תולדות ונוסח מצבות הדיינים ויושבי בתי מדרשות ומחברי ספרים, פילוסופים ופייטנים שישבו או מצאו מקום מנוחתם בשלוש קהילות אלטונה, האמבורג וואנדסבק". והגה כמה דברים מתוך הקדמתו, המלמדים על מגמת הספר ותוכנו:
"במשך זמן שלוש מאות שנה, נתקבצו בקהילות אהו כ"כ רבנים ודיינים, חכמים ונבונים, דרשנים ופייטנים, חוקרים ופילוסופים, אשר לא נמצאת עוד קהילה במדינת אשכנז אשר אומרת כמוך האמבורג אלטונה כמוני, בפרט בתחילת המאה השישית היה דור דעה, ממש היו ג"ק ערים מלאות חכמים וסופרים. מלבד הרבנים הגאונים אריות התורה, ומלבד הדיינים המצויינים בהלכה היו כמה בעלי בתים קצינים, לומדים מופלגים שחיברו ספרים בשמעתתא ואגדתא, ותולדות אותם אנשים ציינתי בספרי, ופעמים אגב גרירה, והזכרתי בתוך הדברים שמות אנשים מפורסמים בדורם בצדקתם וחסידותם. ברכה גדולה לדורות הבאים הניחו אחריהם אותם רוזנים ואלופים אשר יסדו בתי מדרשות בהאמבורג אלטונה. הם הבינו את הילוך הזמנים וראו שברבות העתים התורה אזלת ומדלדלת, ואין דורשה וחוקרה, לכן אמרו לנפשותם זה יהיה חלקך מכל עמלך שתעמול תחת השמש, שתעשה מקום מצב ומעמד טוב לתורה וללומדיה, ונדרו נדר גדול לאלוקים ויסדו ובנו בית גדול שמגדלים בו תורה ותפילה, הן הן הקלויזן בהאמבורג אלטונה, שמהן תצא תורה לבני הקהילה. ולאותם אנשים בוני בית לה"י, אף שלא היו לומדים, עשיתי זכרון בספרי והבאתי תולדותם ונוסחת מצבותם. גם להרבנים אשר לא ישבו בג"ק, אבל מצאו מקום מנוחתם כאן, דרשתי וחקרתי אחריהם, מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר, והוצאתי לאור משפטם ושייכותם בג"ק".
חוט של חן ושל אהבה והערצה לגדולי ישראל משוך גם על ספר זה, הכולל בתוכו מאה וארבעים וחמש ביאוגרפיות, והגדולה שבהן תולדות הרב יעקב עמדן, תולדות צאצאיו ורשימת הספרים שחיבר, הן אלה שנדפסו והן אלה שנשארו בכתב יד.
מלבד שני ספרים אלה, שפירסמו את שמו של הרב דוקס כאחד החוקרים החשובים של תולדות הרבנות, חיבר הרב עוד שלושה ספרים בגרמנית: "צור גשיכטה אוגד גניאולוגי דר ערסטן פאמילין אין דן הוכדייטשן איזראליטישן גימיינדן אין האמבורג אלטונה" (לתולדות וחקר היוחסין של המשפחות הראשונות בקהילות היהודיות האשכנזיות בהאמבורג-אלטונה), אשר הופיע בשנת 1915: "גשיכטה דם גישלכטס ווארבורג" (תולדות משפחת וורבורג), 1928, ו"פאמילינ-גשיכטה פון רבי לאזי ברלין" (תולדות המשפחה של הרב לאזי ברלין), 1929.
גם ספר זה נתקבל בתודה ובהוקרה מרובה (ראה, למשל, הערכה עליו ב"איזראליט" משנת 1908, גליון 14).
הרב דוקס פירסם גם מחקרים ומאמרים חשובים: בכתבי עת יהודיים, אשר הופיעו בשפה הגרמנית. כך הופיעו מאמריו ב"יארבוך דר יודיש- ליטרארישן גזל- שאפט" (שנתון של החברה היהודית לספרות): "לתולדות החכם יצחק ברנייס" (כרך ה', חרס"ח) ו"ליחס המשפחה של הרב ר' שמשון רפאל הירש" (כרך כז, תרפ"ז). בשנתונים, שהוצאו לאור עלי ידי "איגוד הקהילות היהודיות של שלזויג- הולשטיין וערי ההאנזה", פירסם יצירותיו אלה: "מתוך הארכיון של העיר אלטונה" (כרך א, תר"ץ), "רופאים מהאמבורג אלטונה שהיו גם פילוסופים" (כרך ב, תרצ"א): "הקהילות ופקידיהן במדינת שלזויג-הולשטיין בימי שירותו של הגאון ר' יעקב אטלינגר, רבה הראשי של אלטונה" (כרך ג, תרצ"ב): "אלכסנדר דוד, סוכנו של הנסיך מברוינשווייג, ומשפחתו באלטונה" (כרך ג, תרצ"ב): "דניאל יחיאל וואליך, סוכן החצר במקלנבורג, ותולדותיהם של סוחרים גדולים אחרים מהאמבורג שהצטיינו בתורתם וחכמתם" (כרך ד, תרצ"ג): "בית העלמין ב'נוין שטיינווג' בהאמבורג" (כרך ו, תרצ"ה), "בית הכנסת ובית העלמין ברנדסבורג" (כרך ז, תרצ"ו): "לדמות דיוקנה של ברטה פאפנהיים ז"ל" (כרך ח, תרצ"ז) ו"בית העלמין בגרינדל" (כרך ט, תרצ"ח, פורסם גם בחוברת היובל לכבוד מאה ועשרים וחמש שנות קיומה של החברה קדישא של הקהילה האשכנזית בהאמבורג, חרצ"ח).
מחקרים רבים שחיבר על משפחות בשלוש הקהילות לא ראו אור הדפוס. הוא היה חבר החברה לחקר משפחות יהודיות (גזלשאפט פיר יודישה פאמילינפורשונג"), אשר נוסדה בברלין בשנת 1924, ומסר לארכיון שלה כמה מחקרים על משפחות אלטונה-האמבורג (רשימת כתבי היד מצויה ב"ידיעות החברה",חוברת 16, דצמבר 1928). כן השתתף ב"ידיעות החברה" (יודישה פאמילינפורשוגג") ופירסם בהן הערות או תשובות לשאלות בדבר חקר משפחות (ראה הערות משלו ב"זוכצטל", מדור השאלות, ב"ידיעות החברה", מס', 10, 1927: 33, 1933: 36, 1934; 48, 49, 50, 1938)
הרב דוקם היה גם לעתים קרובות מרצה ומנהל סיורים בעתיקות קהילת אלטונה, במיוחד בבתי העלמין.
הוא השתתף גם בעתונות היהודית בגרמניה (ראה ב"איזראליט", שנת 1935, גליונות ,10 21,;1937 גליונות 9, 41 והמאמר הראשי בשנת 1902, גליון 20.)
בעתונות גם הופיעו רשימות על הרצאותיו המדעיות (ראה הציונים ב"מיטיילונגן דם גזאמטארכיווס דר דויטשן יודן" ידיעות הארכיון הכללי של יהדות גרמניה, שנה 4, עמ' 147 שנה 5, עמ' 162). כן פורסם ממנו מכתב הנוגע לתולדות הרב יצחק הלוי איש הורוויץ, אב"ד אה"ו, בספר "ענף עץ אבות", לש. ז. כהנא (קרקא, תרס"ג, עמ' 70-69)
מ ו ת ו מ ו ת ק ד ו ש י ם
סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה היגר לאמסטרדם. שם מתה עליו אשתו, שהיתה עוזרתו בחיים במשך חמישים שנה. הוא המשיך בהוראה בבית המדרש בלקסטראט בקרב פליטים מעריצים, שהכירוהו עוד מגרמניה וידידים ותלמידים חדשים מבני המקום.
אחרי שפלשו גייסות הנאצים להולנד היה גורלו כגורל כל אחיו ביבשת אירופה שיד הגרמנים השיגתם. הוא נאסר בשנת תש"ג באמסטרדם. זמן מה הוחזק במחנה הריכוז בווסטרבורג ולאחר מכן הובל למקום השמדה. באמסטרדם גרו גם בתו חנה ובעלה הרב ד"ר ג. דה-לאנגה, מראשי "אגודת ישראל" בהולנד. שניהם נרצחו באושוויץ.
"בימי הקיץ, בעת שבני אדם הולכים בשדות ובגנים, הלכתי גם אני בשדה שוכני עפר דקהילתנו" כך כתב הרב דוקס בהקדמתו לספרו "חכמי אהו". כל ימיו היה מסייר בבתי עלמין, ובראותו מצבות גדולי הדור השוקעות באדמה, היה חס על זכרם שלא יסוף מן העם. קם והעתיק כתבותיהם והחיה את האבנים הדוממות שיספרו לדור אחרון על תפארת העבר.
והאיש הזה, שכל ימיו התרפק על מצבות גדולי הדור והיה שוקד על זכרם שלא יישכח– לא זכה לא לקבר ולא למצבה. אך פעולותיו ומעשיו הרבים, התורה שהרביץ וספרים שחיבר הם הם זכרונו.
מתוך "אלה אזכרה"