1
בהגלות בני ישראל והם מלאי געגועים לארצם ושפתם עדיין שגורה בפיהם קראו וכינו את המושבות והערים שיסדו והתישבו בתוכן על אדמת נכר בשמות עבריים או בשמות ערי הקודש.
מספר רבי יצחק אברבנאל בסוף פירושו לספר מלכים "ויביאום (את הגולים) בדרך הים באניות למלכות ספרד ויושיבום בשני מחוזות, האחד הוא המחוז הנקרא היום אנדלוזיה בעיר אחת שהיתה בימים ההם עיר ואם בישראל, שרתי במדינות ויקראו אותה היהודים לוזינה (היא אליסנה) וגם היום נקראת כן ואמרו עליה הגויים שאוירה מחכים להיות אויר הארץ ההיא זך ונקי מאד מאד, ואולי שעל זה קראוה היהודים לוזינה להיות כלוז שבארץ ישראל מוכנת לנבואה. והמחוז השני היה בארץ טולטילה על שם הטלטול שעשו בבואם מירושלים שמה, כי שמה היה קודם אצל הנכרים פרוואילה לא טוליטולה שקראו כן הבאים אליה. וכן אחשוב שקראו עיר אחרת סמוכה לטוליטולה מאקידא על שם העיר מאקידא שהיה בארץ ישראל (היא מקדה, יהושע ט"ו, מא) ולעיר אחרת הסמוכה לטוליטולה קראו אישקלונה על שם אשקלון שהיתה קרובה לארץ ישראל, ואולי היו הערים ההם בדמותם דומים לאלה הערים אשר היו בארץ ישראל וקרובים אליה ולכן קראון בשמן. ואין ספק שגם כן קראו בימים ההם שאר הערים הסמוכות לטוליטולא כערי ישראל ובאורך הזמן נאבדו ונתחלפו השמות ושלושה המה אשר נשארו בשמותם, עד היום הזה הם עדות והוראה על השאר".
דברי האברבנאל מתאמתים היום במלוא מובנם כאשר חוקרי תולדות ספרד מגלים כי ברבים של שמות ערי הארץ שקועות מלות עבריות אם מפני שיהודים יסדו את הערים האלו או באשר השמות שנתנו להן על ידם נתקבלו על ידי כל האוכלוסיה… אין ספק היום ששם העיר מלגה מקורו המלה העברית "מלאכה". גם שם הארץ עצמה "הישפניה" משערים כי שורשו "ארץ השפנים".
מאידך מוצאים אנו שיהודים קבלו עליהם את שמות הערים של הגויים אך בינם ובין עצמם השתמשו בתרגום עברי של שם העיר, גרנדה היתה נקראת – רמון. פלורנסה – פרחה.
ולא רק בספרד, גם במדינות אחרות נהגו כן.
"לוניל" בפרובנס היתה נקראת "ירח" (כפירוש המלה בצרפתית). קראו אותה גם "מגדל ירחי" "מגדל יריחו" ו"בקעת יריחו". השם מגדל באה לה באשר בודאי היתה העיר מבוצרת, מונטפליר היתה נקראת הר וגם הר געש (ראה מסעות בנימין מתודלה". נימשי (נים) היתה מכונה קרית יערים. מוצאים אנו שגם פוסקייר היו קוראים באותו שם (המאירי ב"מגן אבות" וראה ש. אטלס במבואו לחדושי בבא קמא של הראב"ד).
2
בימי הראשונים היו קיימים בצרפת מאות ישובי יהודים אך עם הגירוש נהרסו וגם נשכחו שמותיהם. פוגשים אנו בספרים ותעודות שמות עבריים רבים לערים ושמות משפחה עבריות המעידות על מוצאן של משפחות מסויימות מישובים קדמונים בצרפת אך בהרבה מקרים לא ניתן בידינו לזהות שמות אלה עם הערים שהם מתיחסים להן.
לקמן רשימה קטנה של שמות מקומות עבריים ועל ידם שם העיר או הכפר להם מתייחסים או משערים שכן הדבר.
עיר המים – איי שבפרובנס, מן השער – דל פורטל, הר הזיתים – מונט אוליביה, הר סגור – מונט קלו, דבש – מיול או מול, הר שניר – מונט ונטו שתמיד מכוסה שלג, עיר חדשה – ויל נוף, סולם – ל'איסקלט, כסף – ארג'נטה, שדה קודש ושדה חרם מכונה אזור בנורמנדיה על שם מאורע הסטורי וכן רבים אחרים (לפי גרוס ב"גאליא יודאיקה").
אם לא נמצא תרגום מתאים לשם העיר בחרו לה היהודים שם עברי הדומה לשם העיר בצליל או במשקל.
קלעת איוב קלטיוב בארגוניה, שושן – סואסון של גיל – סנט ג'יל, שלה – סלון, אולי גם לא דבר (נזכר בשמואל ב, יז, כ"ז) בתור כינוי ללותר (כל אלה מקומות בצרפת). קושטא (עיר אמת) כנוי לקונסטינטינופל, סינים – כינוי לתרבלס איל שם (היא טריפוליס שבסוריה) ועוד.
בגרמניה אנו מוצאים: מדבר – ויזבאדן (ויזה – אחי בגרמנית) רגנסבורג – הר גילה (ראה א. אפטוביצר מבוא לראבי"ה שמות מקומות וראבי"ה חלק א' עמוד 283) ששוניא ושושיניא – סקסן, צר – אולי זרבריקן, רוטנבורק. נזכרת בקינות על הדם הנשפך בתוכה "עיר אדומה" (רוטנבורק – תורגמה מצודה אדומה) מגנצא – מגן וצנה.
במדינות אחרות: נא אמון – אלכסנדריא (על פי התרגום בנחום ג' ויחזקאל י"ד וט"ו) יהודי תימן קראו לצנעא בירת ארצם "אוזל" (אוזל נזכרת בספר יחזקאל פרק כז) כן מוצאים בערב "הצר מות". בחצי האי ערב נמצאים הרבה ערים שבשמותיהם שקועים מלות עבריות כי הם נוסדו או נתישבו בדורות קדושים על ידי שבטים יהודים, למשל העיר מדינה. (ראה ח. ז. הירשברג "ישראל בערב").
באירופה המזרחית מוצאים אנו רק לעתים רחוקות מאד שמות ערים שיהודים יהדו או עברו אותם, ישנם רק מעטים מאוד כמו "עיר חדש" במקום ניישטט או נובי מיאסט בהונגריה ופולין. העיר בערעסנא וואטא היתה נקראת בפי היהודים "עיר נהר טוב גדול", בוודאי על שם הנהר דוברא (טוב) שעובר על ידה (ראה ספר "קב ונקי" הלכות גיטין, ורשה תרכ"ח). היו גם מקרים שיהודים הסבו שמות ערים שהיו קשורים בעניני אמונת הגויים כדי שלא יצטרכו לבטא אותם בכל פעם: בייליצרקוב ברוסיה (שתרגומה כנסי' לבנה), היו קוראים "שדה לבן". דייטשקרייץ אחת משבע הקהילות בבורגנלנד היו קוראים "צלם". לעתים קרובות יותר היו מעקמים או מסרסים את שם העיר למטרה זו. יוזופול היו מכנים אוזופול (כדי לא לבטא שם אותו האיש) מאותו טעם קריסנפול במקום קרסטינופול, מענין הוא מנהג שנהגו יהודי אלגיר באפריקה הצפונית, הם לא רצו לכתוב אלגיר שהיא מלשון אלה וגם "גירא בעיניך השטן" וע"כ הסבו שם העיר לארג'יל, לשון אור וגיל וסימנה טוב. (ראה י. בן ישראל "ידע עם" כרך א', ה-ו). אך בדרך כלל אין אנו מוצאים בדורות האחרונים שמות עבריים רבים לערים (ראה פתחי תשובה ל"אבן העזר" סימן קכ"ח ס"ק י"ז המביא: "והרי שמות המקומות כולן לשון לע"ז הם וכמעט ולא תמצא שם עיר דהוא לשון הקודש").
3
אך לעומת זה מוצאים אנו הרבה שמות ערים שנדרשו על ידי יהודים בעברית כעין נוטריקון, דרושים אלה מציינים אופי ומצב הערים ותושביהם. רבים מדרושים וכנויים אלו נאספו ונלקטו על ידי חובבי הפולקלור היהודי (ראה במיוחד חוברות "ידע עם", במה לפולקלור יהודי שערך שאלון בענין זה בין קוראיו) והננו לצטט אחדים מהם.
על פולין שבמשך דורות רבים שמשה אכסניה לעמנו דרשו: על שום מה נקראת כך? כי אבותינו כשהגיעו אליה אמרו פה לין (נלין) מעמל הדרך, כמו כן דרשו את השם גליציה על שם גולי ציון שהשתכנו בתוכה, אוסטראהא שהיתה מושב גאונים רבים כמו המהרש"א בעל "טורי זהב" ואחרים קראו "אות תורה", קראקא "כרכא דכולה בה", הורדנא – הר ד' (באדנות), ירוסלב – יראת לב, פולטבה – פועל טבא, קיטוב – כי טוב, מרמרוש – מר ומר (ע"ש העניות הגדולה ששררה שם) מפני אותו טעם: ליטא – ליטא ארעא (ארץ מקוללת) ראווא – יהי רעווא, פרמיסלא, פרי אמת לה. חסידי ברסלב היו כותבים במקום ברסלב – בשר לב (על שם הפסוק "והסירותי לב אבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר").
ולא רק במזרח אירופה בלבד, על מכנס במרוקו שהוא ישוב קדמון בו שכנו רבנים מפורסמים וישיבות נודעות דרשו: כנסיה של תורה, פורטוגל – שערי גול (פורטה בספרדית שער), יהודי ויניציאה היו קוראים לאנשי עירם לפי מסורת עממית על מוצאם פלישתים ובאשר הם צררו אותם לעתים קרובות דרשו "פלשתים – פה לסטים". (ראה י. זנה "מפוולו הרביעי עד הפיוס החמישי" ירושלים תשי"ד עמ' 198).
הזכרנו פה לרוב שמות ערים. השמות העבריים של מדינות וארצות כמו תימן, תוגרמה (תורכיה), אשכנז (גרמניה), ארץ הגר (הונגריה) אסטרייך, שעיר חורי (אוסטריה) כנען (הארצות הסלביות) ועוד הם ענין בפני עצמו ונייחד עליהם את הדיבור בהזדמנות אחרת.
ט. פרשל, מתוך "המודיע" ה' שבט תשט"ו.