תולדות חייו – בן צבי

Print Friendly, PDF & Email

עטופי אבל צועדים רבבות אחרי מיטתו. המונים ניצבים צפופים לאורך הרחובות. רבים רבים עומדים בחלונות, על הגזוזטראות ועל הגגות. אלה ואלה ראשם כפוף בדומיה, ועיניהם דומעות.

נשיא ישראל עושה את דרכו האחרונה בחוצות ירושלים.

1.

חמישים-ותשע שנה עברו מאז דרכה רגלו של יצחק בן-צבי לראשונה בשערי הבירה. בן תשע-עשרה היה. תלמיד גימנסיה רוסית בפולטאבה, עיר מולדתו, בא לבקר בארץ האבות המתחדשת. חודשים רבים חסך את הכסף הדרוש לנסיעה. בשעות הפנאי עזר לצעירים להתכונן לבחינות-הכניסה לגימנסיה ולתלמידים מפגרים בלימודם. 25 עד 30 קופיקות קיבל לשעה. בבוא ימי חופש הקיץ היו בידו מאה רובל, סכום שנראה לו כמספיק לסיור בארץ.

בארץ התהלך כבתוך שלו. הרי ארץ האבות והעתיד היא. מכיר הוא כל שביליה ואבניה מתוך סיפורי התנ"ך וספרי יוספוס פלאביוס, שבהם היה מרבה להגות.

ולא רק את האתרים ההיסטוריים הכיר, אלא גם את המושבות החדשות. רבות שמע עליהן מפי אביו, ממנו ירש את אהבתו העזה למולדת. ר' צבי שימשלביץ – דור שישי לר' משה מאיוויא, תלמיד-חבר של הגר"א מווילנא – חובב ציון נלהב היה. בשנת תרנ"א ביקר בארץ, ומאז לא חדל לספר לבני-ביתו ממראה עיניו. רבות שמע יצחק הצעיר גם משאר בני עירו. הרי פולטאבה עיר ביל"ויים היתה. ומבניה-עוליה היו פועלים ואיכרים במושבות החדשות.

בביקורו הראשון הוא עובר את הארץ לאורכה ולרוחבה, הוא חוקר את שרידי העבר ומתעניין גם בבעיות ההווה, בלבטים של המתיישבים החדשים. בהיותו ביפו שמע על החפירות שנעשו באותו זמן בגזר מטעם הקרן האנגלית לחקירת ארץ-ישראל ("פאלסטיין אקספלוריישן פונד"). מייד התעורר בו החשק לראות את המימצאים במו עיניו. בין החפצים שנתגלו היו גם עצמות אנשים מתקופת החשמונאים. משראה בן-צבי את ראש המשלחת משליך מלפניו עצם אחת פשוטה, ביקש ממנו שירשה לו לקחתה – "שתהיה לו לזיכרון עצם מעצמות אבותיו". אך הלה מנע ממנו את הדבר, לפי שהשלטון העותומאני אסר לקחת אפילו חפץ שאין בו ערך.

תמו ימי החופש, ועליו היה לחזור ללימודיו לרוסיה. בלב כבד הוא עוזב את הארץ. לאחר שנים, כאשר תיאר  את מסעו הראשון, רשם: האונייה הובילה אותי לצפון, "אולם רעיונותי והזיותי נשאוני חזרה אל חופי התכלת של ארץ-המולדת שעזבתי אחרי".

2.

בפסח תרס"ז הגיע שוב לארץ. הפעם בא להשתקע בה. רק תקופה קצרה עברה מאז ביקורו הראשון, אבל זו היתה תקופה רבת מעשים והרפתקאות.

בימי הפרעות של נובמבר 1905, היה בן-צבי פעיל בהגנה העצמית היהודית בפולטאבה. חודשיים לאחר-מכן השתתף בן-צבי, שעוד מימי לימודיו בגימנסיה היה חבר בחוגים ציונים-סוציאליסטיים, בוועידת הייסוד של מפלגת פועלי-ציון ס. ד., שהתקיימה בעיר מולדתו. הוא נבחר למרכז והיה לו חלק בניסוח מצע המפלגה.

זמן קצר לאחר קיום הוועידה נתגלתה בחצר בית אביו של בן-צבי חבילת נשק של ההגנה העצמית היהודית. המשטרה אסרה את הוריו, אחותו ואחיו, ולאחר מכן את בר בורוכוב וחברים אחרים של מרכז המפלגה. בן-צבי נמלט מעירו. בחודשים הבאים היה פעיל למען המפלגה – כשהוא משנה מזמן לזמן את תעודותיו וצורתו – ברוסיה הלבנה ובליטא. הוא נאסר כמה פעמים, אך חבריו הצליחו להשיג את שחרורו.

3.

בשנה הראשונה לבואו לארץ הוא גר ביפו. לאחר מכן הוא עובר לירושלים. מעונו – חדר פשוט. משכבו – קרש או מחצלת. תיבות של פחי-נפט משמשות "כיסא" ו"שולחן", מאכלו – לרוב פיתה וזיתים. אין פרוטה בכיס – אך הלב מלא תוכניות כבירות והנפש שכורת-פעולות.

בתחילת תרס"ח הוא משתתף בייסוד איגוד "בר גיורא", שמטרתו כיבוש העבודה והשמירה העברית בארץ. "בר גיורא" היה הגרעין, שממנו צמח "השומר". שנה לאחר-מכן הוא נוטל חלק בייסודה של הגימנסיה העברית בירושלים. הוא גם עוזר בעריכת תוכנית הלימודים ומשמש בה מורה. בתר"ע מתחיל להופיע "אחדות", ביטאון פועלי-ציון, שבן-צבי היה ממייסדיו ועורכיו.

במערכת "אחדות", בגימנסיה העברית וביתר פעולותיו – משתתפת עמו רחל ינאית.

4.

ילידת מאלין, עיירה בפלך קיוב, נמשכת רחל, בעודה צעירה לימים, לציונות. במועצה של פועלי-ציון בברדיצ'ב נפגשה בפעם הראשונה עם בן-צבי. בהעלותה זכר פגישה זו, היא מספרת: "הוא היה לבוש במעיל של סטודנטים. גבה-קומה היה – והפפחה (כובע-שיער) השחורה של ראשו הגביהה אותו עוד יותר. מה היה לי? תליתי בו עיני ומהומה בנפשי. טרם החלפתי עמו מלה – והוא כמו קרוב לי".

כמוהו כן גם היא פעילה היתה למען המפלגה באזורים שונים ברוסיה. בשנת תרס"ח היא עולה לארץ ועושה את דרכה לירושלים.

בימים שהם פנויים משוטטים בן-צבי ורחל ינאית ברחבי הארץ. לרוב הם עושים דרכם ברגל. הם מבקרים אתרים היסטוריים, כפרים ערביים, שכונות של עדות שונות והמושבות החדשות. הם מתעניינים בתולדות המקומות, מאזינים לסיפורי התושבים ושיחותיהם, וחוקרים את מנהגיהם ומסורותיהם.

5.

בינתיים גדל ציבור הפועלים בארץ, נציגיו שואפים להשתלם בשפה התורכית ובידיעת החוק העותומאני, כדי שיוכלו לייצג את שולחיהם כראוי לפני השלטונות. בשנת תרע"ב יצאו בן-צבי ובן-גוריון לקושטא ונרשמו כתלמידי המחלקה למשפטים באוניברסיטה התורכית.

עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה חזרו לארץ. כניסת תודכיה למלחמה הולידה בעיות חמורות בתוך היישוב, שרבים מאנשיו היו נתינים זרים. בן-צבי ודוד בן-גוריון עשו תעמולה בקרב האוכלוסה היהודית, שיקבלו את האזרחות העותומאנית ויגייסו מיליציה עממית שתמלא תפקידי שמירה. בתחילה ראו השלטונות פעולות אלה בעין יפה, ואף עודדו אותן – אך לפתע שינו את טעמם. כל פעולה ציונית נאסרה, המוסדות הציוניים נסגרו ועל המתיישבים החדשים באו גזירות ורדיפות. רבים גורשו מן הארץ – בתוכם גם בן-צבי ובן-גוריון. כמה ימים לפני פסח תרע"ה הגיעו למצרים, ומשם המשיכו דרכם לארצות-הברית.

כאן ערכו בן-צבי ובן-גוריון מסע-תעמולה לעורר בקרב ציבור הפועלים היהודים תנועת עלייה לארץ כשייפתחו שעריה. לשם כך ייסדו את אירגון "החלוץ", הם ביקרו בערים שונות וגייסו חברים. עדיין עסוקים הם במסע עתידה של הארץ: הצהרת באלפור ופלישת הצבא הבריטי לארץ-ישראל. באנגליה נתארגן, ביוזמתו של זאב ז'אבוטינסקי, גדוד עברי, שעתיד היה להשתתף בגירוש התורכים מן הגליל. גם בארצות-הברית נתארגן גדוד, שבין פעיליו ומתנדביו היו בן-צבי ובן-גוריון. לבושי מדים הם חוזרים לארץ.

בסוף שנת 1918, והוא עדיין חייל בגדוד, נשא בן-צבי לאשה את רחל ינאית. הסופר א. ז. רבינוביץ סידר את הקידושין. אחד הנוכחים העיר לבן-צבי: "חבל שאין שמך יעקב. האם אין דומים אתם ביחסיכם ליעקב ורחל? הלא הכרתם זה את זה בימי נעוריכם, לפני ארבע עשרה שנה, ורק היום הגעתם לנישואין".

6.

לאחר המלחמה התנער היישוב לחיים חדשים והתכונן לקראת תקופה חדשה של עלייה ובניין. מפלגות ועדות התארגנו מחדש. בן-צבי השתתף בייסוד "אחדות העבודה" והסתדרות העובדים הכללית. הוא היה גם במייסדי "כנסת ישראל", הוא השלטון העצמי של היישוב. מאז הקמתו בשנת 1920 שימש חבר בהנהלת הוועד הלאומי, ובשנת 1931 נבחר ליושב-ראש ההנהלה, וכארבע עשרה שנה לאחר מכן לנשיאו.

אחת הדמויות הבולטות ביישוב, הוא ייצג אותו במו"מ עם השלטונות הבריטיים ועם הערבים. הוא יצא לעתים קרובות לחוץ-לארץ בשליחות היישוב, התנועה הציונית או מפלגתו – מפלגת פועלי ארץ ישראל, נטל חלק בקונגרסים וועידות ציוניים ובכינוסי-פועלים בין-לאומיים.

בעוד הוא נתון ראשו זרובו בפעילות ציבורית התמסרה רעייתו לחקלאות. בשנים שלמד בן-צבי בקושטא השתלמה רחל ינאית בפאקולטה לחקלאות באוניברסיטת נאנסי שבצרפת. לאחר המלחמה נתנה רק מעט מזמנה לפעילות מפלגתית. "קול עלה מנבכי נפשי" – היא מספרת – "קול אל עצמי, די, קומי, הידבקי באדמה לעובדה". בשנת 1920 ייסדה בסביבות ירושלים משתלה לייעור, שבמשך השנים התפתחה לחוות-לימוד חקלאית לנערות.

7.

בן-צבי ורעיתו גרו בצריף צנוע ברחביה. עת השתכנו בו, היתה השכונה שוממה. לאט לאט היא מתאכלסת והולכת. בניינים גדולים ויפים הולכים ומוקמים. נסללים בה רחובות וסימטאות אספלט, והיא נעשית הדרה של ירושלים החדשה. אך האיש, העומד בראש הנהגת היישוב, מוסיף להתגורר, הוא ובני משפחתו, בצריף הפשוט והצנוע.

באותו צריף הוא ממשיך בעבודתו הספרותית, בה החל כבר בימי נעוריו. הוא כותב לא רק מאמרים פובליציסטיים, רשמי נסיעות וזכרונות אלא גם מחקרים חשובים בתולדות העם והארץ.

בשעותיו הפנויות הוא שוקד על ספרות ישראל הרחבה ועל ספרות ארץ-ישראל בשפות רבות. הוא מסייר בין השרידים הארכיאולוגיים בארץ. לן באוהליהם של בדווים ובבקתות של פלחים, לשמוע מפיהם מסורות קדומות שנשתמרו בידיהם. הוא מבקר במעונותיהם הדלים של עולי פרס, כורדיסטאן, תימן וארצות מזרחיות אחרות. עושה ימים ולילות בקרב השומרונים והעדות הנוצריות והמוסלמיות השונות בארץ, בודק ספריהם, ולומד על עברם, חייהם ומנהגיהם.

נפש האיש, שבביקורו הראשון בארץ ביקש לקחת לו לזיכרון עצם מבן-דוד החשמונאים, יוצאת לעדות וכיתות, שדם ישראל נוזל בקרבם. הוא חוקר את ספרות הקראים, השבתאים ותולדותיהם. נפשו הומיה לפזורי ישראל, עדות ושבטים שבמשך מאות שנים היו מנותקים מכלל ישראל ובבדידותם ובסביבה עוינת שמרו את אמונתם ומסורתם. עולים מקהילות נדחות הבאים לארץ, מייד הוא ממהר להיפגש עמהם, כדי להציל מפיהם פרטים על חייהם, קורותיהם ועברם. במסעותיו המרובים בחוץ-לארץ הוא מחפש את אחיו הנידחים, יושב לרגליהם של זקנים וחכמים ומסייר בבתי-כנסיות ובבתי-עלמין עתיקים.

כבר בהיותו בארצות-הברית הוציא ביחד עם בן-גוריון ספר גדול באידית על ארץ ישראל, עברה וחייה בהווה. בשנת תרפ"ו הוא מפרסם "שאר ישוב",מחקר בשרידי היישוב היהודי הקדמון בארץ. בספר זה, שלאחר שנים יצא במהדורה שנייה ומורחבת (בת שני כרכים), צבר חומר לתודות יישובים יהודים רבים בארץ-ישראל, בסוריה ובלבנון, והוכיח שלמרות המלחמות הרבות שהתחוללו בארץ והגזירות החמורות שניתכו לעתים תכופות על האוכלוסה היהודית, מעולם לא פסק בה היישוב היהודי. ולא עוד אלא שבמשך כל הדורות קיימים בה יישובים חקלאיים יהודים.

בספריו "אוכלוסיתנו בארץ" ו"אוכלוסי ארץ-ישראל", שהופיעו בשנות תרפ"ט-תרצ"ב, ולאחר-מכן יצאו במהדורה שנייה ומתוקנת, מתאר בן-צבי את אוכלוסי היהודים והלא-יהודים שבארץ על גזעיהן ועדותיהן. הוא מעביר לנגד עיני הקורא את חיי האשכנזים והספרדים, המערביים, התימנים, יהודי חלב ודמשק, הפרסים והבוכרים, יהודי קאווקו וקרים, הקראים והשומרונים. פרקים מיוחדים מוקדשים לתיאור חיי המוסלמים והנוצרים על שכבותיהם השונות, הדרוזים וקבוצות גזעיות אחרות בארץ.

בתרצ"ה מופיע חיבורו הגדול "ספר השומרונים" – תולדותיהם, מושבותיהם, דתם וספרותם.

אלה הם רק מקצת מפרסומיו הרבים. רבים הם הנושאים בהם דן בכתביו – אך מכנה משותף להם: אהבתו העזה לאומתו על כל שבטיה ועדותיה ולכל שעל ושעל של אדמת המולדת.

8.

עם קום המדינה שימש בן-צבי חבר מועצת המדינה הזמנית. הוא נבחר מטעם מפלגתו לכנסת הראשונה והשנייה. בכסלו תשי"ג, לאחר מותו של חיים וייצמן, הוא נקרא לכס הנשיאות. הוא פושט את מחלצותיו המפלגתיות ולובש מדי מלכות. כמו אלה כן אלה הוא נושא בענווה ובצניעות.

בית הנשיאות בישראל, – בו ממלא הנשיא תפקידיו, בו הוא מקבל נציגי מדינות ומעצמות זרות, היה לבית-העם במלוא מובן המלה. בכל רגל וחג הבית חומה ממבקרים מכל שכבות העם. הוא משמש אכסניה לכינוסים והרצאות הפתוחים לכל. בכל ראש-חודש מתאספים בו בני עדה אחרת לשוחח על מנהגיהם, מסורתיהם ואגדותיהם, והנשיא ורעיתו יושבים בקרב המבקרים, משתתפים בדיונים ומתערבים בשיחותיהם. בביתו מתכנסים לישיבות איגודים וחברות, בהם הוא פעיל, וגם חאחר היבחרו לנשיאות הוא מוסיף להתעניין בהם ובפעולתם. פעיל הוא גם בוועד להורים שכולים – לא רק כנשיא מדינת ישראל, אלא כאב ששכל בן במלחמת השחרור.

אף המשיך בעבודתו המדעית. בשנת תש"ח יסד את המכון לחקר קהילות ישראל במזרח (שלאחר-מכן הוסב שמו "מכון בן-צבי" וסופה לאוניברסיטה העברית, ובן-צבי הוסיף לעמוד בראשו). כמו כן פירסם את ספרו "נדחי ישראל", בו מכונסים מחקריו על קהילות עתיקות בארצות האיסלאם, על כיתות שמוצאן מישראל ועל מסורות יהודיות בקרב שבטים מוסלמיים (למהדורה השנייה של הספר צירף את מחקרו: "לא יסור שבט מיהודה" – על ממלכתיות יהודית בפזורות בתקופות היסטוריות שונות).

ספרו הגדול האחרון הוא "ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותומאני". עיקר נושא הספר הוא חייב היישוב היהודי בתקופה הארוכה הנדונה, ובו מתוארים הרקע המדיני, הכלכלי והחברתי של הארץ וסדרי המדינה ששלטו בה.

9.

בין בבית ובין בחוץ היה נושא את משרתו בענווה. קרוב היה לעם על כל שכבותיו. הוסיף להתפלל בבית-הכנסת הקטן ברחביה, ששם היה מקומו קבוע במשך שנים.

שבת אחרי הצהרים. הנשיא ורעייתו מטיילים בחוצות רחביה, בפינת אברבנאל – אבן שפרוט, יש בית-מדרש חסידי, יהודי עומד בחוץ וקורא: דרוש עשירי למניין.

הנשיא עובר. הוא שומע את הקריאה. הוא פונה כה וכה ואין עשירי, והוא שולח את השוטר המלווהו להשלים את המניין, והנשיא ורעייתו מחכים לו בחוץ.

10.

יותר מיובל שנים קרא לעם לבוא לציון. חיכה לו שיבוא אחריו.

עתה מחכה העם לו. צפופים הם עומדים לאורך רחובות הבירה, כדי ללוות את ארונו. העינים דומעות.

לאן מועדות פני הנשיא בדרכו האחרונה בחוצות ירושלים?

לפנתיאון האומה, להר הרצל, מקום מנוחתם האחרונה של חוזה המדינה וגבורי המולדת?

בוודאי שם מקומו של חייל הגדוד העברי, מנהיג היישוב, נשיא המדינה!

אך לא לשם ציווה להוליכו. ליד אביו, בהר המנוחות להמונות בית ישראל כרה לו קברו.

כזה היה האיש. בחייו כן במותו.

הדואר

כ' אייר, תשכ"ג