בהמשך זכרונותיו שפירסם בעתון אמריקאי גדול מוסר בריסקו על פעולותיו במסגרת הצ"ח ועל קשריו עם האצ"ל. אך יש משהו מפתיע בזכרונותיו: שמו של ז'בוטינסקי נזכר בהם אלא רק פעם אחת. הצ"ח שבשמה ולפי הוראותיה פעל את הפעולות השונות שיתוארו להלן – לא נזכרה בכלל. גם האצ"ל לא נקרא בשמו האמיתי – "אקצ'יוניסטס" (אקטיביסטים), זה השם הניתן לו ברשימות אלה. כשהמדובר במסע-השמצה של המפלגות הציוניות נגד העליה הבלתי-חוקית שאורגנה על ידי הרביזיניסטים – כתוב בלשון נקיה ועדינה "על פילוג שנת גלע" בתנועה הציונית. יתר על כן יש שאתה קורא על פעולות שונות של בריסקו והנך מקבל את הרושם שהוא עשה אותם על דעת עצמו, ולא בשליחות ז'בוטינסקי, וההסתדרות הציונית החדשה ובהתאם לקוי מדיניותה! מה פשר הדבר הזה. כותב הטורים האלה סבור כי פתרון החידה מונח בעובדה שבריסקו הובא לארצות הברית על ידי הנהלת המגבית. זכרונותיו שנתפרסמו ב"ניו-יורק אמריקן ז'ורנל" הופיעו בודאי בהשראת הנהלת המגבית כדי להכשיר את הקרקע לפעולת אסוף הכספים. וודאי שהזכרונות האלה סוגננו, צונזרו ונערכו לפי טעמם ודעתם שם אנשים אלה. והם כבר דאגו לכך שלא יוודע ליהודי ארצות הברית כי האיש הזה, ראש עירית דובלין, חבר הפרלמנט האירי ולוחם החופש האירי, שבו הם מתפארים ואותו הסיעו לכל אורכה ורחבה של המדינה כדי לגייס כספים למען ישראל – היה ידידו של ז'בוטינסקי, חבר נשיאות הצ"ח ותומך האצ"ל, וכל אשר עשה – לפי השראתו והדרכתו של ז'בוטינסקי עשה.
בהמשך נביא מלה מלה את זכרונותיו הציוניים של בריסקו. על הקורא לזכור תמיד את העובדה שלא נזכרה, כי בריסקו היה כבר נשיאות הצ"ח וכל פעולותיו נעשו במסגרת תכניתה המדינית של הצ"ח – ואז יראה הפעולות האלה באספקלריתו הנכונה.
.***
תמיד הייתי בדעה כי ליהודים תהיה רק אז מדינה משלהם בארץ ישראל כאשר יפגינו לעולם כי הם מוכנים לשפוך דמם בעבורה. כך באתי במגע עם אנשים כמו ז'בוטינסקי, שגם כן באו לכלל דעה כי על היהודים לפעול, אם אין ברצונם "להיות מובלים כצאן לטבח".
.***
"הוא (ז'בוטינסקי) הוגלה מארץ ישראל בשל פעילותו והקים מטהו בלונדון, וכך היה יכול לבקר אותי לעתים קרובות בדובלין. המאבק לא היה תמיד קל למען אותו יהודי רוסי שהקדיש חייו לציונות. פעם אחת היה נאלץ לשמוע גם ממני דברים חריפים ביותר היה זה כאשר היה .שבור לגמרי ופרץ בבכי אחרי שהאקטיביסט הראשון הועלה לגרדום על ידי הבריטים".
"אם מנהיג מסוג זה הנך, מוטב לך להפסיק פעולותיך" אמרתי לו. "דומה אתה לגנרל הדוגל בשמוש אמצאים מלחמתיים, אך נסוג ברגע בו נופל חיילו הראשון".
"אחד משטחי האמונים הטובים ביותר למען הנוער היהודי היה פולין. פולין רצתה להפטר מיהודיה והיתה מוכנה לשתף פעולה עמנו. נסעתי לפולין ודאגתי למקומות-אמונים, בהם יוכלו צעירים יהודים לקבל הדרכה בשימוש בנשקל, כאמצעי הגנה נגד התקפות אפשריות של ערבים. חכרנו אניות ושכרנו צוות, ואחרי שהצעירים היו מאומנים כראוי, הובאו כעולים בלתי-חוקיים לארץ ישראל. זרם העליה הבלתי-חוקית הלך וגבר עד שהופסק זמנית על ידי פרוץ מלחמת העולם השניה".
***
"בשנת 1938 היה מצב היהודים בשטחים שהיו כבושים על ידי גרמניה קריטי ביותר, אני בקרתי שוב בפולין. הפעם לשם דיונים עם אדולף בק, מי שהיה אז שר החוץ של פולין ובאותו זמן נהל משא ומתן עם בריטניה על חתימת חוזה. אנחנו בקשנו מבק לדרוש כאחד מתנאי החוזה את העכרת המנדט על ארץ ישראל מבריטניה לפולין. הסברתי שבאופן זה תהיה בידי פולין האפשרות להעביר את שלושה וחצי מליוני היהודים אשר בארצה ל"מושבה" שלה".
.***
"אני יודע כי בק היה מעונין ברעיון, אך אינני סבור כי היתה לו האפשרות להעלותו בשיחותיו בלונדון. לאחר מכן הוגד לי כי הוא לחץ בעד פתיחת שערי ארץ ישראל למספר גדול יותר של עולים".
.***
"נסעתי ללונדון לדרוש בעצמי את פתיחת שערי ארץ ישראל, ומשם לארצות הברית, בה הזהרתי בסדרה של נאומים על גורל ההשמדה הצפוי ליהדות אירופה".
"רובם של האמריקנים לא האמינו לי. הם סרבו להאמין שעם תרבותי כהעם הגרמני מסוגל לבצע פשעים מעין אלה. רק אחרי המלחמה נודעו לעולם פשעי הגרמנים בכל היקפיהם ועל כל מוראיהם".
.***
"בשבועות הראשונים של מלחמת העולם השניה נהלנו מאבק נואש להציל ככל האפשר מספר גדול יותר של יהודים מאירופה. חודש אחרי פרוץ המלחמה טסתי לאפריקה הדרומית כדי לגייס כספים אצל היהודים המקומיים למען קנית אניות ושכירת צוות להעברת יהודים לארץ ישראל. השלטונות הדרום-אפריקניים אסרו עלי מלכתחילה את הכניסה, באשר נמסר להם כי אני לאומני אירי נודע, ומטרת בואי לאפריקה הדרומית היא ארגון מרד. עלילה מגוחכת זו בוטלה מהר – אך עדיין עמדתי בפני פילוג רציני שהתגלע בתנועה הציונית".
.***
"הוטחו בפנינו האשמות כי אנחנו דורשים כספים מפליטים למען הציל את חייהם, כי מטעינים אנו את אניות המעפילים עד כדי צפיפות נוראה, ושאנחנו מעבירים לארץ ישראל את כל העולם התחתון היהודי מוינה. דנתי בהאשמות אלה בשורה של נאומים. אמרתי: אמת ונכון הדבר כי אניותינו מלאות עד כדי צפיפות – ואם היתה בידינו למלאותן עד גובה התורן, היינו עושים זאת. כי ברצוננו להציל ככל האפשר יותר יהודים מידי הנאצים. אמת ונכון הדבר כי דרשנו מיהודים העשירים לתרום מכספם להצלת יהודים שאין להם פרוטה. הטענה השלישית הרגיזה אותי במיוחד. הגבתי עליה בשאלה לקהל: "האם יש ביניכם אחד צדיק כל כך, שיכול להרשות לעצמו לזרוק אבנים על אחרים".
.***
"העליה בקנה מדה גדול הופסקה בשנת 1940. מאז בקרתי בלונדון בשתי שליחויות אחרות".
"לחצתי בעד הקמת צבא יהודי שישתתף במלחמה נגד מעצמות הציר, כדי שתהיה לעם ישראל אחרי המלחמה דעה בשיחות-השלום".
"שנית: נסיתי להשפיע על הממשלות בגולה, שבאותו זמן היו בלונדון, לתמוך כיסוד מדינה יהודית בארץ ישראל אחרי המלחמה".
"רעיון הצבא היהודי לא נתקבל על הבריטים, אולם הם הסכימו להקמת חטיבה יהודית מיוחדת בצבא הבריטי".
"קבלנו את הבטחות הממשלה הפולנית בגולה, בראשה עמד אז הגנרל שיקורסקי, ושל הממשלה הצ'כית לתמוך בדרישה ליסוד מדינה יהודית. ראש הממשלה הצ'כית, אדוארד בנש, הסכים לתמוך בנו רק אחרי שפזרנו חששותיו כי תמיכתו תוכל להתפרש כפעולה אנטישמית מצד ממשלתו".
"אחרי סיום המלחמה הידשתי קשרי עם לוחמי החרות בארץ ישראל לעתים קרובות לפריז, דאגתי לקשרים באמצעותם יכלו לקבל אספקה, ויעצתי להם בקשר לתגובות אפשריות של דעת הקהל העולמית על פעולות שתכננו".
"כאשר הבריטים יצאו את ארץ ישראל, יעצתי לאקטיביסטים להתפרק ולהתארגן במפלגה פוליטית חוקית. הזהרתי אותם שבראשונה לא יקבלו מספר גדול של צירם בפרלמנט, אך שנים אחדות של אופוזיציה יכשירו אותם במדיניות, כמו שהוכשרה מפלגת "פיאנה פייל" באירלנדיה". לפי דעתי היתה זו עצה טובה שהיתה בכוחה למנוע מהדורה יהודית של מלחמת האזרחים האירית, ואני הייתי מאושר כאשר היא נתקבלה. ככך נסתיימו קשרי עם קבוצה מיוחדת בישראל ואני נותן היום כל העזרה שבכוחי לתת, למדינת ישראל".
.***
"נסיתי לבקר בארץ ישראל בשנת 1947, אך הגעתי רק עד קהיר. שם נפגשתי עם מנהיגים יהודים והשתדלתי לשכנע מדינאים מצריים כי מדינה יהודית תוכל ביחד עם המדינות הערביות להביא לידי התעוררותו מחדש של המזרח הקרוב".
"שנים לאחר מכן כאשר מר דה ולירה נסע לארץ ישראל כדי לבקר במקומות הקדושים, נצלתי את ההזדמנות ונתלויתי אליו. למרות קשרי ההדוקים עם הציונות במשך שנים רבות, היה זה ביקורי הראשון במולדת העברית".
.***
הפרקים על פעולתו הציונית של בריסקו הם, ביחס לפרקיו על פעילותו כלוחם חרות אירי, קצרים מאד. רבות סופר על פעולותיו במחתרת האירית, רבות היה יכול לספר על פעולתו במסגרת הצ"ח ועל קשריו עם האצ"ל (גם בהתחשבות שרבות מן הפרשיות האחרונות אולי אינן ניתנות עדיין להכתב). הלא היה זה בריסקו שהציג את ז'בוטינסקי לפני מנהיגי אירלנדיה (את שיחתו המענינת של ז'בוטינסקי עם דה ולירה, ואת כשרונו של ז'בוטינסקי להפנות את נושא השיחה לאפיקים הרצויים לו, תאר במאמר נפלא א. אברהמס המנוח). לאחר שנים, בימי מלחמת המחתרת, כאשר האצ"ל יזם להקים תחנת-שידור חשאית באירלנדיה היה זה בריסקו שהציג את שליח האצ"ל לפני ראש הממשלה דה ולירה. מה רבות הפרשיות המענינות משנות שרותו בצ"ח שהיה יכול לספר!
זכורני נאום של בריסקו באחת מועדות הצ"ח בראשית שנות הארבעים במלון דורצ'סטר בלונדון. הוא ספר מתי התעורר בקרבו רגש לאומיותו היהודית. "היה זה כאשר חזרתי לאירלנדיה החפשית אחרי מלחמת-האזרחים. מעל כל הגגות התנוססו דגליה הלאומיים של אירלנדיה. בכל פינה היו כרזות אשר דרשו החיאתה של שפתה העתיקה של אירלנדיה, הגאלית. הייתי מוקף שמחה – אך בקרבי פנימה הרגשתי ששמחתי איננה שלמה. בשבילי טרם נסתיימה המלחמה. יהודי הנני. עמי משועבד. לחום אלחם לשחרורו".
כזה הוא בריסקו. כזה הוא האיש אשר בא לתנועה הרביזיוניסטית, ושירת אותה ואת ז'בוטינסקי. האיש הזה רצה בודאי שיהודים ואירים בארצות הברית ידעו, לא רק על פעולותיו במחתרת האירית, אלא גם על פעולותיו, במלוא היקפן, בשרות תנועת השחרור העברית. אך דומה הדבר שהיו אנשים שהיו מעונינים למעט ככל האפשר את הבלטת ז'בוטינסקי, הצ"ח והאצ"ל בזכרונותיו של בריסקו, ועל כן ראו צורך לסגננם ולערכם לפי רוחם, ולהגישם כך לצבור הקוראים.
חרות
6.4.1957
June 4 1957 p. 4