1.
"השירה העברית בספרד וההשפעה שהשפיעה עליה הספרות הערבית", הוא אחד משדות-המחקר הראשיים של יהודה רצהבי.
"כבן המזרח המכיר את הליכות חייהם וחשיבותם של הערבים וכאדם המצוי אצל הלשון העברית של ימי הבינים ומקורותיה, ראיתי את עצמי רשאי לגשת לתחום זה", אמר לי החוקר.
הוא מדבר לאט ובנחת. קולו כמעט שלא נשמע. שיחתו המאופקת הולכת הליכותיו הצנועות.
הוא נולד בתימן. בן שבע היה כשהוריו עלו עמו לארץ ישראל. הוא חונך בבתי ספר בתל-אביב ולמד באוניברסיטה העברית. דוד ילין, אותו הוא רואה כרבו המובהק, היה מורו בשירת ימי הבינים. מיד עם סיום לימודיו באוניברסיטה החל לעסוק בעבודתו המדעית, וזה ארבעים שנה שהוא מוציא מתחת ידו מחקרים שונים, גדולים וקטנים, בהם הוא מעמיד על השפעת ערב על שירת יהודי ספרד, מראה על ציורים ומוטיבים שאולים מן הערבים אצל הנגיד, ר' שלמה בן גבירול, ר' יהודה אל-חריזי ואחרים.
אחד ממחקריו הגדולים והאחרונים בשטח זה הוא: "לחקר מקורותיו הערבית של בן המלך והנזיר" (ספר הברמן, ירושלים תשל"ז). רצהבי מצביע על כמה ספרים מספרות ה"אדם" (המוסר) הערבית בהם דלה ר' אברהם אבן חסדאי עשרות, עשרות פתגמי-חכמים והשקיע אותם בתרגומו-עיבודו של הספר.
2.
אם ביחס להשפעת הספרות הערבית על השירה הערבית בספרד ראה רצהבי את עצמו רשאי לגשת למחקרה, הרי לגבי שדה-מחקרו הראשי האחר: תרבות יהודי תימן – חש את עצמו מחוייב בדבר. אמנם ילד היה כאשר יצא את תימן, אך גם בארץ גדל על ברכי מסורת שבטו וישב לרגליהם של חכמי-עדתו.
"כתימני נמשכתי לחקר תרבות אבותי", הוא אומר.
והוא הגדיל לעשות בשטח זה. יכול הוא להמליץ על עצמו "בן תימן אני ושום דבר תימני איננו זר לי". ידו היתה בכל: היסטוריה, פולקלור, שירה, ספרות של יהודי תימן.
דבריו ומחקריו פזורים באכסניות ובמות שונות – הוא גם ההדיר כתבים של סופרי תימן ומשורריה. הוציא את "ספר המוסר", ספר המקאמות הגדול לר' זכריה אלצ'אהרי, בן המאה הט"ז, שלא היה רק מליץ, אלא גדול בתורה ומורה הוראה. רצהבי ביאר את הספר וציין מקורות מליצותיו. במבואו הגדול ייחד את הדיבור על אישיותו של אלצ'אהרי, על תולדותיו ומסעיו והראה על השפעת ה"תחכמוני" לאל-חריזי ו"מחברות עמנואל" על המשורר ועל ההשפעה שהשפיעו עליו ר' שלמה בן גבירול, ר' יהודה הלוי וכמה סופרים ערבים; גם התחקה על מקורותיהם של סיפורים המשולבים בספר.
שנים רבות הקדיש עצמו לחקור שפתם העברית של יהודי תימן. הוא נטל על עצמו לכנס מלים וביטויים המיוחדים לבני עדתו, מהם שנשתמרו בספרים ומהם שעדיין חיים בפיהם. לשם כך עבר על הרבה כתבי-יד ועשה אזנו כאפרכסת לקלוט שיחות של זקנים, לפני כשנה הוציא ספרו "אוצר לשון הקודש של בני תימן". מסודרים בו לפי האל"ף בי"ת חידושי לשון – חידושי משמעויות, חידושי צורה, חידושי בנינים – ניבים, מסורות ניקוד. כינויים, ראשי תיבות ואף אמרות של אחינו התימנים.
הספר מוקדש לזכרו של בנו יחידו אמיתי, צעיר מושלם היה. נפשו חשקה בתורה ובחכמה ומסורת עדתו היו אהובות עליו. "בפריחתו ובאבו נקטף כאילן שנעקר בסערה סמוך להנבת פריו" – כותב האב השכול. הוא נפל בעת מילוי תפקיד בצה"ל.
גם בביליוגרפיה עסק. ביבליוגרפיות של יהודי תימן: ספרות יהודי תימן", "פיוטי תימן", "שירי ר' שלום שבזי" – כל אלה ראו אור ב"קרית ספר", כמוסף מיוחד לכתב-עת זה הופיע: "חקר יהדות תימן" (1975-1935). והוא המשך לרשימה הביבליוגרפית שנערכה בשעתה על ידי אריך בראואר (Brauer).
3.
בפרוץ מלחמת העולם השניה. והוא על סף סיום לימודיו באוניברסיטה העברית, גויס רצהבי לשרות המודיעין של ההגנה. הוא הוסיף לשרת בו עד אחרי קום המדינה כאשר הועבר לתפקיד מקביל בשרותי הבטחון הממלכתיים. רק בשנת 1963 שוחרר מתפקידו ומאז יכול היה להתמסר ביתר-שאת לעבודתו המדעית.
בשנת 1964 החל ללמד באוניברסיטה בר-אילן. מקצועו: שירת ימי הבינים וספרות יהודית-ערבית. השנה שנת שבתון לו, והוא בא לניו-יורק לשקוד על אוצרות ספרים ואוספי כתבי-יד. מרבה הוא לבדוק כתבי-היד התימניים אשר ברשות ספרית הסמינר התיאולוגי ע"ש ש"ז שכטר. מחפש הוא חומר העשוי לסייע לו להשלים את מחקריו ביהדות תימן. כמה הפתעות נעימות נועדו לו בחיפושיו.
"בא לידי שרידו של מחזור תימני מן המאה הט"ו", מספר רצהבי. "היו מקובצות בו, הספדות (כך: לא הספדים כמו אצלנו) על מתים וכולן היו משל רבי יהודה הלוי. שתים מן הקינות האלה לא היו ידועות כלל, חדשות לגמרי הן, שתים אחרות היו ידועות רק בחלקן".
"הרבה שנים עבדתי על 'ספר המוסר' לר' זכריה אלצ'אהרי", ממשיך רצהבי. היו לפני כתבי-יד שונים, אך אף פעם לא זכיתי לראות דבר כתוב בכתב-יד של אלצ'אהרי. והנה כאן נזדמן לי פירוש המשניות לרמב"ם בשפה הערבית כתוב בידי המשורר".
4.
כמעט בחשאי בא לכאן. בחשאי הוא שוקד על עבודתו. כמה מן העברים כאן, כמה מן החוקרים יודעים שהוא נמצא כעת אצלנו? יום, יום, שעות על שעות הוא יושב על הכתבים הבלים. אם נעדר יום אחד ממקומו הקבוע – סימן שנמצא בספריה אחרת.
כאן הגיעתו הבשורה כי ספרו "אוצר לשון הקודש של בני תימן" נתכבד בפרס ביאליק של עירית תל-אביב. זו הפעם השנייה שזכה בפרס זה. בפעם הראשון ניתן לו בשנת תשכ"ו על מהדורתו של ספר "המוסר".
הננו משוחחים על הספר "אוצר לשון הקודש של בני תימן", על הפרס ועל המשורר הלאומי אשר הפרס נקרא על שמו.
"דע כי רבות בשנים חלמתי על כינוס הביטויים ומטבעות הלשון העבריים המצויים בשפה המדוברת של בני עדתי. התשוקה לכך בערה ממש בעצמותי. נשתמרו אצלנו צורות-לשון עתיקות עד מאד, צורות מקראיות-בבליות. אסור היה לי לאבד זמן כי הביטויים וצורות הלשון המיוחדים האלה הולכים ונשכחים, הולכים ונדחים על ידי הדיבור היום-יומי בארץ", אמר רצהבי, ובאמרו דברים אלה הרים במקצת את כולו הנמוך, ולרגע נדלקה אש בעיניו העצובות. "רואה אני את עבודתי כעבודת חליף, מופת ודוגמא לכינוסים דומים, להצלתם מתהום הנשייה של ביטויים ולשונו עבריים המצויים בשפות המדוברות של עדות אחרות. על מפעל כזה חלק ביאלים. לא רק על כינוס דברים שבכתב" הכריז. בקשתו היתה לכנס כל פיזורי רוחנו – אף המסורות והלשונות החיות בפי בני עמנו.
מתוך "בצרון" כרך א' חוברת 1-2 ניסן תשל"ט