(קווים לדיוקנו)
כאשר עלה רב אלוף יצחק רבין על הבימה קם קהל האלפים על רגליו והריע לכבודו. הוא נשא את דברו בעצרת המונים שהתקיימה ב"לינוקלן סנטר" בניו יורק לכבוד חג העשרים של המדינה.
דמותו רחבת הכתפיים, פניו השקטים והאינטליגנטיים, שערו הצהוב ועיניו הכחולות לא ניכרו היטב לקהל – לפי שהבימה שעליה הופיע היתה שרויה באפילה. זרקורים האירו את הדוכן כל אימת שניצב עליו נואם או שחקן. כשעלה השגריר רבין על הבימה והזרקורים כיוונו לנגדו את אורם, רמז בתנועת יד שאינו רוצה בהם. האורות כבו, והוא עמד לפני הקהל באפילה, המוארת רק קמעה על ידי האור הקטן שעל הדוכן.
היתה זו גתסטה טיפוסית ליצחק רבין. האיש שבמשך חודשים עמד במרכז התעניינותם של מיליונים, שטורים לאין מספר נכתבו עליו בעיתונות העולם – מעדיף להיות שרוי בצל.
2
הוא גדל עם רגש החובה כלפי עמו בלב. רגש זה ירש מהוריו. האם, בת למשפחה ידועה ברוסיה, שירתה את עמה בחזיתות שונות. בפסח תר"ף, בעת הפרעות בירושלים, והיא רק זמן קצר בארץ, חשה לעזרת יהודי העיר העתיקה. רוזה רבין הכהן, שמתה בדמי ימיה, היתה פעילה רבת זכויות בהגנה ובתנועת הפועלים, אותה ייצגה במשך שנים בעיריית צל אביב.
האב נחמיה, גם הוא חבר ותיק בהגנה. אף הוא מוצאו מרוסיה. לארץ הגיע דרך אמריקה עם המתנדבים לגדוד העברי של מלחמת העולם הראשונה. לפנים היה שמו רבינוב. כאשר התנדב בארצות הברית לגדוד העברי לא נתקבל בשל רגליו השטוחות: אבל הוא לא קיבל עליו את הדין. היסב את שמו רבין, והתגייס מחדש בלשכת גיוס אחרת, והפעם נמצא כשר לשירות.
ההורים אנשים עובדים וצנועים היו כל ימיהם. "תמיד היו גאים על כך, שנהגו מיגיע-כפיהם ולא חיו על עבודתם עם הציבור," כתב עליהם יצחק רבין במאמר על בית אביו שפירסם לפני זמן קצר.
הנער יצחק גדל בתל אביב. את ייעודו ראה בהתיישבות החקלאית, בקיבוץ, הוא התכונן להיות חקלאי. למד בבית הספר כדורי, אותו גמר בהצטיינות. הוא חשב להשתלם בהנדסת מים בארצות הברית, אך בשל מלחמת העולם השנייה נשאר בארץ.
היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, והשתתף בפלישת בנות הברית לסוריה. לאחר המלחמה השתתף בשורות הפלמ"ח בפעולות נגד הבריטים. באוקטובר 1945 היה סגן מפקד במבצע שחרורם של למעלה ממאתיים עולים "בלתי חוקיים" מידי הבריטים, ועמד בראש הפורצים למחנה בעתלית. בשבת השחורה (29 ביוני, 1946) נאסר והוחזק יותר מחמישה חודשים במעצר ברפיח.
במלחמת השחרור פקד על מערכות חטיבת "הראל" בדרך לירושלים ובעיר עצמה. לאחר מכן שירת בחזית הדרומית וגדול היה חלקו בתכנון שחרורו של הנגב.
עם תום הקרבות היה חבר המשלחת הישראלית לשיחות שביתת הנשק ברודוס.
בשנים שלאחר מכן מילא תפקידים גבוהים בצה"ל. במשך שלוש שנים היה אלוף פיקוד הצפון. בסוף שנת 1960 נתמנה סגן הרמטכ"ל, ובראשית 1964, והוא בן 42, לראש מטה הכללי.
עד למלחמת ששת הימים לא היתה אישיותו של רבין ידועה ביותר ברבים. צנוע האיש ונחבא אל הכלים. אך ביוני אשתקד, כאשר המה עליו העם כמפקד צבאו בקרב וכאדריכל נצחונו – הצלתו לא היה יכול להיחבא עוד. הוא נקרא להופיע בפומבי, לשאת מדברותיו ברבים.
לא לכל הזמנה נענה. כחודש לאחר המלחמה התקיים באמפיתיאטרון של הר הצופים המשוחרר קונצרט הנצחון בהשתתפות התזמורת הפילהארמונית ותזמורת קול ישראל. נכחו בו ראשי המדינה – אבל מקומו של רבין נפקד.
כאשר הוזמן לבוא לקונצרט, דחה את ההזמנה ברוגז. כיצד אפשר לו להאזין לקונצרטים בשעה שחייליו נהרגים על משמרתם.
רבי רושם היו הופעתו ונאומו בעת שהוענק לו, זמן קצר לאחר המלחמה, התואר דוקטור מפני הכבוד על ידי האוניברסיטה העברית. באותו מעמד הצהיר, כי הכבוד הניתן לו, לא לו אישית הוא ניתן, אלא לצבא העם כולו. "רואה אני עצמי כאן כנציגם של אלפי המפקדים ורבבות החיילים שהביאו למדינה את הניצחון במלחמת ששת הימים, כנציגו של צה"ל כולו".
אותו נאום שיר השירים היה לחייל העברי לכושרו וליכולתו, ולכוחו הרוחני והמוסרי.
"… התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת עניינו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם להבטיח קיום האומה במולדת, לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם – זכותו של העם לחיות חייו במדינתו חופשי, עצמאי בשלום ובשלווה".
אף יצא בשליחויות לחוץ לארץ והופיע בכינוסים באירופה ובארצות הברית. באלה דיבר לא רק על מלחמת ששת הימים ועל הבעיות החדשות של המדינה, אלא גם על העבר הרחוק ועל מורשתו הרוחנית של העם.
וכשהנך קורא את דבריו, הנך מרגיש ויודע, שאיש זה הירבה לקרוא והעמיק לחשוב על תולדות עמו וייעודו. נצר זה של הארץ, אשר את הגולה לא חזה מבשרו, שורשיו יונקים מתודעת ישראל שבכל הדורות.
3
כלפני שלושה חודשים הגיע לוואשינגטון כשגרירה החדש של ישראל. שגריר ישראל תפקיד כפול לו. שגריר הוא אל המדינה הזרה ושליח ציון ליהודים היושבים בה. שגריר ישראל בארצות הברית תפקידו כפול ומכופל. מייצג הוא את מדינתו אצל מעצמה עולמית ואצל קהל הגולה הגדול ביותר.
ישבנו עם רב אלוף רבין בלשכתו בבניין השגרירות בוואשינטון. הוא דיבר על צרכיה הביטחוניים של המדינה, צרכים שמן הראוי שיעמדו בראש דאגותיו של כל יהודי באשר הוא שם.
"יש צורך בנשק, בנשק, ועל כל יהודי לעשות כמיטב יכולתו למען השגתו," אמר.
הוא דיבר על תפקידיו כשגריר וכשליח ליהודי הגולה. שאיפתו לפעול למען קירוב יהודים ליהדות, לערכים יהודיים ולתרבות העברית, לקרבם לארץ, שיעלו אליה ויתיישבו בה, ויתנו לה מאונם והונם.
רבים הפונים אליו, קהילות, איגודים ומוסדות, שיבוא אליהם, לכבדם בנוכחותו והשתתפותו בוועידותיהם, כינוסיהם וחגיגותיהם, והוא מתאמץ להיענות להזמנות כפי יכולתו, כי רוצה הוא להכיר את יהדות אמריקה ולפעול בקרבה.
עשרות שגרירויות זרות בוואשינגטון. היש עוד מדינות המיוצגות ב"קפיטול" על ידי גיבור לאומי, מפקד צבא מנצח?
"כיצד הנך מתקבל כאן, היותך שגריר וגם מפקדו של צבא ישראל במערכתו המפוארת", הנני שואל.
"באתי לכאן כשגריר ולא כאיש צבא", הוא עונה.
"השאלה ששאלתי: כיצד מתייחסים אליך כאן חבריך הדיפלומטיים, היודעים שמתהלך ביניהם האיש שעמד בראש צבאה של ישראל", אני חוזר על שאלתי.
"אינני מרגיש בשום יחס מיוחד", הוא משיב.
כך הוא אומר. ברם מפי אנשים הקרובים לשגרירות שמעתי על הכבוד הגדול שרוחשים לו בקרב הדיפלומטים, העיתונאים וה"חברה" בעיר הבירה. באים לכל מאורע בו הוא מופיע, לראותו ולשמוע אותו מדבר. בעיניהם הוא התגלמותם של גבורתה והודה של המדינה הקטנה והצעירה שיכלה לקמים עליה.
רבין מוכן לשוחח עמך על עניינים מרובים, אך כשהנך מכוון את אפיק השיחה לאישיותו, לחייו והישגיו, הוא כאילו משתתק. בתנועה של רפיון ידים ובאדיבות הוא אומר לך: קשה עלי הדבר, איני יכול…
מפציר אתה בו שיספר קצת על עצמו, שיפתח לך פתח קטן לנשמתו. ובעוד אתה משתדל ללא הצלחה יתירה לדובבו, הנך מתחיל לחוש, שאולי יותר ממה שיש בכוחן של מלים לספר לך, אומר לך מיעוט דיבורו, וצעיף הדומיה בו הוא מתעטף, רבות הוא מגלה, זו שתיקתו של גבר ענוותן, מיעוט דיבורו של אדם מעמיק מחשבה ורב מעש.
מסתכל אני מסביבי. קירות הלשכה מקושטים בתמונות שונות.
אני קם. "קשה לי לחדור בעד מסך שתיקתך. אלך ואסתכל בתמונות בהן קישטת לשכתך, אולי אלמד מהן משהו עליך", אני אומר לשגריר.
הוא מושך בכתפיו וחיוך קל מרחף על שפתיו. "תמונות אלה של קודמי הן. עוד לא הספקתי לתלות התמונות שלי". אך הוא מוסיף ואומר: "בוא ואראה לך את תמונותי".
אנו נכנסים לחדר הסמוך. שני צילומים גדולים נשענים אל הקיר, אחד על השני.
בשעה שאני כותב שורות אלה, בוודאי הם כבר תלויים בלשכתו לנגד עיניו של השגריר.
האחד: צילום מן האוויר של ירושלים, של ירושלים כולה. הוא נעשה על ידי הצבא זמן רב לפני מלחמת ששת הימים.
השני – מתנה שקיבל רבין מישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום – מראה אונייה המניפה את דגל ישראל בתעלת סואץ.
את צילומה הנהדר של ירושלים ראיתי לפני קרוב לשנתיים בביתו של רש"י עגנון. בגאוה סיפר לי הסופר שקיבל אותו כשי מצה"ל. מרוב אהבתו את הצילום התקין על ידו בקיר, שבו הציגו, אור חשמל שיאיר כל פרט שבו. כאשר עמדתי לפני הצילום ליד המספר, יליד הגולה שכתב על ירושלים וקבע דירתו בה, הרגשתי בגעוגעיו גדולים לעיר דוד שאז עדיין היתה נתונה בשבי.
עתה, כאשר עמדתי לפני השגריר, יליד ירושלים, שלחם עליה במערכות תש"ח ופקד על שיחרורה בתשכ"ז, לא יכולתי שלא לחוש באהבתו העזה את העיר.
4
מה רבה אהבתו את ירושלים! בכל הופעותיו בציבור הוא מעלה אותה בראש מידברותיו. ולא רק בהופעותיו הציבוריות…
שמעתי מאנשי השגרירות על סדר הפסח שערכו. כל עובדי השגרירות על משפחותיהם חגגוהו בצוותא, כשלפניהם ההגדות היפות והצבעוניות של צה"ל.
הסדר נמשך שעות ארוכות. העורך לא דילג אף על מלה אחת.
השגריר בעצמו היה עורך הסדר. ולפתיחתו בסיפור יציאת מצרים, הקדים מלים מעטות.
"זהו הסדר הראשון שאני עורך אותו. כל השנים הייתי במדים והשתתפתי בסדרים של הצבא הנערכים על ידי רבו הראשי של צה"ל… ובשביל כולנו הוא הסדר הראשון לאחר מלחמת ששת הימים, הסדר הראשון בזמן שירושלים כולה שלנו…"
מתוך "הדואר" גליון ל', י"ח בסיוון, תשכ"ח