פראג

הגענו לפראג מוקדם בבוקר ומיהרנו לעבר  האזור שפעם שכנו בו היהודים.
יהודים חיו בפראג במשך אלף שנה. תקופה ארוכה היתה הקהילה אחת החשובות ביותר באירופה.
מאות בשנים היו היהודים סגורים בגיטו. עד שנת 1848 לא היו רשאים לגור באזורים אחרים של העיר. לפני כשמונים שנה סתרו השלטונות חלקים של הגיטו לשעבר. נהרסו בתים ישנים ורעועים, חוסלו סימטאות צרות ואפלות – אך נזהרו מלנגוע באתרים ההיסטוריים היהודיים החשובים.
קהילת פראג מפורסמת היתה בעולם היהודי. גאונים וגדולים בתורה שימשו שם בקודש. מוניטין יצאו לבתי-הכנסת, בתי המדרש ובתי הדפוס העבריים שהיו קיימים בעיר.
רבה הנודע ביותר של העדה היה המהר"ל, ר' יהודה ליווא ב"ר בצלאל. נערץ היה על היהודים, וגדול מאד היה בעיני הלא-יהודים. מסופר עליו שיצר גולם ששימש אותו בביתו ויצא בשליחותו להציל יהודים ממצוקה ומסכנה.
בית הכנסת הנודע ביותר של העדה היה בית הכנסת "אלט-ניי" (ישן-חדש). רבות הן האגדות המסופרות על "עיר היהודים" של פראג וגדול הוא מספר הסיפורים שהיו מהלכים על בית הכנסת "אלט-ניי". היו מספרים, כי גולים בירושלים בנו אותו באבנים מן המקדש שהביאו עמהם, וכי שמו של בית הכנסת אינו "אלט-ניי" אלא "על-תנאי", כלומר בנו אותו בתנאי שיצא מקדושתו כאשר ייבנה בית המקדש.
אגדה אחרת היתה מספרת כי דרך תת-קרקעית מוליכה ממרתף בית הכנסת לירושלים.
לאמיתו של דבר נבנה בית הכנסת ברבע האחרון של המאה השלוש-עשרה. כמה מבנים נוספו עליו בתקופות האוחרות. בראשונה היה נקרא "בית הכנסת החדש", כדי להבדילו מבית כנסת שהיה קיים מכבר. בזמן יותר מאוחר כאשר נבנה בית כנסת נוסף, החלו לכנות את "בית הכנסת החדש" – "ישן-חדש".
במשך מאות בשנים לא סיידו את כותלי בית הוסדות אחרים, ועל חשבונו ריצף באבנים את רחובות הגיטו.
אחד הרחובות הראשיים של שטח הגיטו לשעבר נקרא מייזלובה – על שמו של ר' מרדכי. ברחוב זה עמד בית הכנסת אשר ר' מרדכי בנה והוא היה נושא את שמו. לפני כשמונים שנה נבנה במקומו בית תפילה חדש. קראו אותו בשם הקודם.
ברחוב מייזלובה שוכן גם בית המועצה היהודית העתיק. הוא נבנה בראשונה במאה השש-עשרה ונבנה מחדש במאה הי"ח ואז נקבע בו שעון בעל אותיות עבריות.
ראיתי בחיי שני בניני צבור יהודיים בהם קבועים שעונים בעלי אותיות עבריות: בית המועצה היהודית בפראג ובית הכנסת "פרדסי" בקוג'ין בהודו הדרומית. הואיל ועברית נקראת מימין לשמאל, מסודרות האותיות בשעון בפראג באופן הפוך מסדר המספרים אשר בשעונים הרגילים.
בית המועצה היה בעבר מושב ועד הקהילה, להנהגת "עיר היהודים", היא הגיטו. גם היום שוכנים בו משרדי הקהילה היהודית.
סמוך לבית המועצה נמצא "בית הכנסת הגבוה". אף הוא נבנה בראשונה במאה השש-עשרה. בית הכנסת "אלט-ניי" הוא מול בית המועצה. בנינו הנמוך וגגו הגבוה והמשופע ניכרים מרחוק.
לבית כנסת זה כוונו צעדינו לאחר שהגענו לאזור של הגיטו לשעבר. גדול היה חפצי להתפלל בו תפילת הבוקר – אך לאכזבתנו הרבה היה סגור. אין מנין בימות החול בבית כנסת זה, היחידי באזור זה של העיר שעדיין פתוח לתפילה.
אמנם לא כל היום הוא סגור. פתוח הוא למבקרים כמה שעות. הוא ויתר האתרים ההיסטוריים היהודיים בגיטו לשעבר – בית העלמין הישן, בית הטהרה, בית הכנסת "קלוז", בית הכנסת על שם מייזל, "בית הכנסת פנחס", "בית הכנסת הגבוה" ובית הכנסת אשר ברחוב דושני – מהוים יחד את "בית הנכות היהודי הממלכתי של פראג" ואפשר לבקר בהם, בעד תשלום דמי כניסה, שעות מסויימות ביום.
הואיל ובית הכנסת "אלט-ניי" היה עדיין סגור, ניגשנו, רעייתי ואני, למסעדה היהודית אשר בבית המועצה. בשעה שרעייתי שוחחה עם עובדי המטבח שהכינו את ארוחת הצהריים – הארוחה היחידה שמגישים במסעדה זו – פרשתי לפינה בחדר-האוכל המרווח, התעטפתי בטלית, הנחתי תפילין והתפללתי שחרית.
בשעות שהאתרים ההיסטוריים היהודיים פתוחים למבקרים הומים הרחובות של אזור הגיטו לשעבר תיירים, בני מדינות שונות. האתרים האלה קרובים, קירבת מקום, זה לזה. בכל אחד מן האתרים נמסר למבקר כרטיס גדול של קרטון בו מודפסים במכונת כתיבה קורות האתר או תאור התערוכה המתקיימת בו. הכרטיסים כתובים בכמה לשונות: צ'כית, אנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית. על המבקר להחזיר את הכרטיס לפני צאתו לפקיד הממונה על המקום. לרשות המבקרים גם מדריכים השולטים בשפות זרות.
לפני מלחמת העולם השניה ישבו בפראג כחמישים אלף יהודים. היום מספרם הוא אלפיים. הם מפוזרים בכל חלקי העיר. הממונים, הפקידים והמדריכים ב"בית הנכות היהודי הממלכתי" הם כמעט כולם לא יהודים. "אני היהודיה היחידה העובדת כאן", אמרה לנו אשה המשמשת כמדריכה בבית העלמין היהודי הישן.
בית הנכות מפרסם מחקרים שונים מעשי ידי חוקרים הקשורים למוזיאון. הוא גם מוציא לאור חוברות פופולריות על תולדות יהודי פראג, על הגיטו, על בית הנכות ועל אוספיו. כמה מן הפרסומים האלה נמצאים למכירה בקיוסק של המוזיאון ליד בית העלמין היהודי. שם נמכרות גם גלויות ושיקופיות.
כמה בתי כנסת שרדו באיזור, אך, כאמור, מתקיימות תפילות רק בבית הכנסת "אלט-ניי". בתי הכנסת האחרים משמשים מחסנים ומקומות תערוכה לאוספיו של בית הנכות.
"בית הכנסת פנחס" הפך מצבת-זכרון. על קירותיו נרשמו שמותיהם של 80,000 יהודי-בוהמיה ומורביה שנרצחו על ידי הגרמנים.
בזמן ביקורנו בפראג היה בית כנסת זה, וכן בית הכנסת "קלויז" ו"בית הכנסת הגבוה" סגורים לקהל. ביקרנו בבית הכנסת על שם מייזל. מתקיימת שם תערוכה מתמדת של כלי קודם ממתכת, בעיקר מכסף: עטרות וטסים של ספרי תורה, ידות – קוראים, רמונים, פמוטים, מנורות, חנוכיות, קופסות-בשמים, קערות-סדר, כוסות-קידוש ועוד ועוד. כלים יפים אלה היו לפנים רכושן של קהילות בוהמיה ומורביה.
במלחמת העולם השניה כאשר הגרמנים השמידו את יהודי המדינה, אספו את רהיטיהם וחפציהם במחסנים. הם גם סידרו מקומות איסוף מיוחדים לכלי קודם של בתי-כנסת. אלה נרשמו ומויינו על ידי מומחים יהודים של קהילת פראג בפיקוחם של הגרמנים שהתכוננו להציג אותם במוזיאון מיוחד בו ביקשו לקיים תערוכות על "הגזע שאיננו עוד". אוצרות בתי-כנסת אלה הם היום בבעלות "בית הנכות היהודי הממלכתי של פראג".
ברשות בית הנכות גם אוסף עשיר של פרוכות, מעילי ספר תורה, מפו ממתכת.
עולים בכמה מעלות לארון הקודש. בקרבתו נמצא המושב בו היה יושב המהר"ל.
ענין מיוחד מעורר דגלם של יהודי פראג. הוא קבוע בעמוד המרכזי שהוא מול הכניסה. ליהודי פראג הוענקה הזכות לדגל משלהם באמצע המאה הי"ד. הם נשאו את הדגל בתהלוכות לכבוד המלך. הדגל תוקן פעמיים. בפעם הראשונה במאה השש-עשרה ובפעם השנייה בשנת 1716 כאשר היהודים נשאוהו בתהלוכה לרגל הולדת בן למלך קארל הששי.
תפילות מתקיימות בבית הכנסת "אלט-ניי" רק בשבתות ובחגים. החזן הוא ו. פייארליכט אשר בהעדרו של רב ממלא גם תפקידים רבניים. לא נפגשתי עמו, אבל רעייתי שוחחה עם אשתו שהיא הממונה על המסעדה היהודית. היא סיפרה כי בעלה משגיח על הכשרות של יי"ש סליבוביץ שמייצרים בצ'כוסלובקיה ומייצאים ממדינה זו. הרב המכשיר הוא הרב ד"ר דוד משה רוזן, רבה הראשי של רומניה.
מהלך של כמה דקות מבית הכנסת "אלט-ניי" – בקצה אותו הרחוב בו שוכן בית התפילה, נמצאת הכניסה אל בית העלמין היהודי הישן. הוא אחד מבתי העלמין היהודיים הנודעים ביותר באירופה. לפני דור, כאשר קהילות ישראל באירופה עדיין עמדו על תילן.
יהודים שבאו לפראג – לא רק כתיירים, אלא גם בענייני מסחר או משפחה – היו מבקרים בבית העלמין הישן כדי לראות את הקברים העתיקים, ביחוד את קברו של המהר"ל.
אף לא-יהודים ביקרו שם, ועדיין מבקרים בבית הלעמין. בית עלמין זה היה נושא לדיון רבני מענין. כמה שנים לפני מלחמת העולם השניה פנה פרופ' שלמה צבי לובן, מי שהיה אז ראש החברה הקדישא בפראג, אל הרב אהרן אפשטיין, דיין הקהילה, בשאלה אם מותר לה לחברה קדישא לבקש דמי-כניסה מן המבקרים בבית העלמין. הרב פסק כי מותר הדבר ואין בו משום "הנאה מן המתים". תשובת הרב נדפסה בספרו "כפי אהרון" (מונקאץ תרצ"ג).
דרך אגב, פרופ' שלמה צבי לובן כתב הרבה על תולדות היהודים בפראג והוא היה המייסד, בשנת 1906, של המוזיאון היהודי הראשון בפראג.
בית העלמין נחנך במחצית הראשונה של המאה החמש עשרה והשתמשו בו עד סוף המאה הי"ח. אף על פי שהוא הורחב כמה פעמים לא היה בו מקום לכל המתים. הוחלט לשפוך עפר על הקברים הישנים ולהכין בו קברים חדשים. יש חלקות בהן יש כמה וכמה שכבות של קברים, וזו גם הסיבה כי גובה הקרקע בבית העלמין אינו שווה בכל מקום. המצבות שעל הקברים הישנים הועלו לשכבה העליונה והן עומדות שם בצפיפות גדולה. בכמה מקומות יש קבוצות, קבוצות של מצבות.
כ-12,000 מצבות בבית העלמין, אבל מספר הקברים הוא הרבה יותר גדול, מצבות רבות התפוררו או שקעו באדמה.
ביקרתי בפעם הראשונה בבית העלמין בשנת 1947. שלושים שנה אינם תקופה ארוכה בתולדות בית-עלמין בן חמש מאות שנה ויותר, ברם נדמה לי כי בית הקברות נשתנה הרבה במשך שנים אלה. כתובות שעדיין היו ניכרות היטב בזמן ביקורי הראשון – אינן ניתנות עוד לקריאה. מצבות שקעו יותר באדמה. מספר גדול של מצבות במצב של התפוררות.
לפני כמה שנים הוחל מטעם "בית הנכות היהודי הממלכתי של פראג" בתיקונן של מצבות של אישים מפורסמים, וכבר תוקנו כמה מהן.
הלכנו בין הקברות העתיקים. הנה קברם של המהר"ל ואשתו – הקבר הנודע ביותר בבית הלעמין. אחרי מותם של המרהר"ל ואשתו חקקו על מצבתם כתובת פשוטה בלי תוארים. היה זה בודאי בהתאם לרצונם של הנפטרים. בזמן מאוחר יותר קישטו אנשי העדה את הקבר בכתובות המשבחות ומפארות את הרב ואת אשתו. בראש המצבה חקוקה צורה של אריה. מה משמעותו של אריה זה?
רבות מן המצבות מעוטרות בציורים המסמלים את שמו, מעמדו או משלח ידו של הנפטר. ליווא – לויבה בגרמנית – פירושו אריה. המהר"ל קרא לפירושו לרש"י "גור אריה". ברם אפשר שהאריה על מצבתו של המהר"ל – וצורת אריה היתה חקוקה גם על הבית בו היה גר – אינו מסמל את שמו של הרב, אלא את מוצאו מבית דוד.
לפי המדרש היתה דמות אריה מצויירת בדגלו של שבט יהודה , כי יהודה נמשל לאריה בברכתו של יעקב. על רב האי גאון – שהיה צאצא בית דוד – מסופר כי היתה בחותמו צורה של אריה, סמלו של שבט יהודה, ממנו יצא זרע המלוכה.
אבנים קטנות מכסות את מצבת המהר"ל. מנהג עתיק בישראל שהבא אל קבר שם עליו אבן קטנה. כבודו של הנפטר הוא.
נעצרנו לכמה דקות ליד הקבר. שפתותינו רחשו תפילה. הנחנו אבנים על המצבה והמשכנו.
לא רחוק מקברו של המהר"ל מצוי קברו של ר' מרדכי מייזל, ראשה הנדיב של "עיר היהודים". איש כספים זה סייע למלך רודולף השני במלחמותיו נגד התורכים. אחרי מותו של מייזל החרים המלך את רכושו הרב.
כמה צעדים הלאה והנה נימצא אצל קברו של רבי דוד אופנהיים, שבמשך שנים רבות היה רבה הראשי של פראג ושל בוהמיה. הוא היה חובב ספרים גדול ובעל ספריה עשירה מאד לא רק בספרים אלא גם בכתבי-יד. אחרי מותו בשנת 1736 ירשה משפחתו את ספרייתו. במאה הי"ט נמכרה לאוניברסיטת אוקספורד.
תשובותיו של רבי דוד אופנהיים בשם "נשאל דוד" פורסמו לפני כמה שנים על ידי הרב יצחק דוד פעלד מלונדון.
פראג היא גם מקום מנוחתו האחרונה של חכם יהודי נודד. ר' יוסף שלמה דלמדיגו (יש"ר מקנדיאה) היה רב, רופא, מתימטיקאי, פילוסוף ותוכן. הוא נולד בקנדיאה ולמד באיטליה. נסע הרבה וחי בקהיר, בקושטא, ביאסי, בווילנא, באמסטרדם ובפרנקפורט. שנותיו האחרונות עשה בפראג ושם מת בשנת 1655, והוא בן 64. הרבה חיבורים כתב, אך רק מעטים נדפסו.
המצבות של המהר"ל, ר' מרדכי מייזל, ר' דוד אופנהיים ושל יש"ר מקנדיאה, אינן לוחות אבן פשוטים, מורכבות הן מכמה אבנים המכסות את הקברים מכל צידיהם.
אבן קטנה מציינת את קברו של אדם גדול: דוד גאנז – היסטוריון, מתימטיקאי, תוכן וגיאוגרף. הוא היה תלמידם של רבי משה איסרלש (רמ"א) והמהר"ל. ספרו "צמח דוד" הוא כרוניקה של מאורעות בתולדות ישראל והעמים. חיבורו "נחמד ונעים" בחכמת התכונה נדפס בשנת תק"ג (1743), מאה ושלושים שנה אחרי מותו. קיצור של הספר בשם "מגן דוד" יצא כבר בימי חייו.
אווז ומגן דוד מצוריים על מצבתו בה הוא נקרא חסיד. האווז מרמז לשמו. גאנז פירושו בגרמנית אווז. ה"מגן דוד" אפשר והוא מסמל את שמו הראשון – כבר בסוף המאה הט"ו השתמש מדפיס יהודי בקושטא בשם דוד אבן נחמיאס במגן דוד כסמל לשמו – או הוא מרמז לחיבורו "מגן דוד".
עמדנו לפני אבן קטנה ובלתי מקושטת. היא המצבה העתיקה ביותר בבית העלמין. מתחתה קבור ר' אביגדור קרא שנפטר בט' באייר בשנת הקצ"ט (1439). הוא היה דיין הקהילה. היה גם פייטן. הוא היה עד להרג הרב שנעשה ביהודי העיר באחרון של פסח בשנת 1389 וחיבר עליו קינה. נהגו לומר את הקינה בבתי הכנסת של פראג ביום הכיפורים.
אלה הם אחדים מן האישים הדגולים הטמונים בבית עלמין זה. גם בין האנשים הפשוטים הקבורים שם יש שהיו גדולים במעשים טובים, גדולים באהבתם לעמם ולתורתם. הרי אותו קצב, אשר מת בשנת 1656, ואשר מצבתו מקושטת בשתי כפות-ידיים פרושות לאות שהוא מזרע הכהונה, ועליו מסופר כי לכבוד כל חג שלוש הרגלים היה מחלק חנם בשר רב לעניים, ומשקל הבשר שחילק היה כמשקלם של רעייתו וילדיו.
ישראל שלנו
כ"א תשרי תש"ם