"שאמרו להן כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (ירוש' חגיגה פ"ב ה"ב. עז,)[1].
דברים אלה על גזירת מלכות יון נתפרשו באופנים שונים. היו שאמרו שיש לקרוא המלה שור בשורוק – כלומר כתבו על קרנות החומות.
ר' מאיר איש שלום ("מאיר עין" מכילתא דר"י, פ' יתרו, פ' ט, עמ' עא,ב) מפרש הדברים כפשוטם: היה מנהג דלת עמי הארץ להגן על עצמם וקנינם על ידי שמות והיו כותבים שם על בשרם כדי שלא יוזקו ועל כרעי המטה שלא יארעום נזק בשינה ועל קרן הפרה והשור שלא יוזקו ויהיו מבורכים. והכי תני לה במס' סופרים פ"ה הי"ב-הי"ג: הכותב את השם על בשרו וכו' על קרן הפרה ועל כרעי המטה וכו' ועל האבן וכו' עי"ש. וגזרה מלכות יון על האכרים שיהיו מוחקין את השמות ויכתבו תחתיהם שם ע"ז שלהם.
לפי פירוש זה מתבארים יפה דברי התוספת שבמגילת תענית אשר כנראה מאוחרים הם למאמר הנ"ל: וכותבין על מצחו של שור ועל מצחו של חמור שאין לבעליהם חלק באלוקי ישראל…", וכן עולים יפה דברי המדרש תנחומא ישן פ' תזריע יא: "כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור שאין לו חלק באלוקי ישראל", ודברי מדרשי חנוכה, אשר גם בהם נמצאו הדברים בסגנון כזה.
ובדומה לר' מאיר איש שלום מפרש את הביטוי בן-ציון לוריא בספרו "מגילת תענית" (ירושלים תשכ"ד, עמ' 116-115).
ההקדשה של בהמה על ידי כתובת בגופה או בכלים שעליה הוא מנהג עתיק יומין. זכריה (יד, כ) מנבא לימים טובים כאשר כל אומות העולם יכירו באלוקי השמים ויבואו להשתחוות אל בית המקדש בירושלים. "ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס (כתוב) קדש לה' ".
בן-ציון לוריא סבור כי הוכרחו לכתוב על הבהמות את השם של אלילת הפוריות, "ומאיליו מובן כי האיש שעל קרן שורו כתבו שמה של אפרודיתי, אין לו חלק באלוקי ישראל".
פירושו של ר' מאיר איש שלום מתקבל ומבוסס יפה, ועם זה אינני נמנע מלהביא כאן פירוש אחר שהוצע על ידי בני חגי יחי'.
ידוע שבזמנים קדמונים היו מקהילים את העם על ידי תקיעה בשופר או בחצוצרה – והנוהג הזה היה נמשך במקומות שונים עד סמוך לתקופתנו. אין מן הצורך להעיד פסוקים על כך, אך יצויין פסוק אחד שיש בו מעין הקבלה מלולית למאמר שבראש רשימה זו. "ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני ויתקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאהליו ישראל (שמואל-ב כ, א) – כלומר, שבע בן בכרי הקהיל את העם בתקיעה והכריז לפניהם: אין לנו חלק בדוד וגו'.
ולפי זה יש אולי לומר כי הבטוי כתבו על קרן שור (ולפי נוסח אחר: כתבו בקרבן שור) פירושו: תקעו בקרן שור להקהיל את העם ותכריזו בפניהם שאין להם חלק וכו'.
ואפשר היה הנוהג שהמכריז היה רושם לו ראשי הפרקים של הכרזתו על השופר (על כתיבה על קרן עיין מס' גיטין פ"ב, מ"ג, ועוד) ומכאן הביטוי.
טוביה פרשל מתוך "אור המזרח" כז
[1] ועיין המקבילות בהערת תיאודור לבראשית רבה ב, ד (עמ' טו), והוא מציין לדברי ז. באכר ור' מאיר איש שלום המובאים לקמן. ועיין מלון בן יהודה ערך קרן עמ' 1694-1693. בהערות, בהן הוער על דברי תיאודור ומובאים דברי ר' מאיר איש שלום.
עיין ז. באכר בספרו הגרמני "אגדות ארץ ישראל" חלק א, עמ' 390.