א.
הילולות ל"ג בעומר. הילולות – לשון רבים. ההילולא על קברו של רשב"י במירון היא אמנם עתיקת-יומין, מפורסמת ביותר ומושכת רבבות מכל שכבות הישוב, אך הי איננה העליה-לקבר היחידה המתקיימת בל"ג בעומר.
הילולת רשב"י, המתבטאת בתפילה ובהדלקה, במאכל ובמשתה, בריקודים ובזימרה וב"חלאקה", היא המנהג לגלח ליד הקבר את ראשי הילדים בפעם הראשונה, ראשיתה לפני ארבע מאות שנה, במחצית השניה של המאה הט"ז[א].
בתה, הצעירה הרבה ממנה, היא החגיגה הנערכת מדי שנה באותו יום על קבר רבי שמעון הצדיק בירושלים. בל"ג בעומר נוהגים אנשי העיר להשתטח על קבר זה, מתפללים שם, מדליקים נרות ועורכים סעודה בשירה ובזימרה. גם מנהג ה"חלאקה" מתקיים שם[ב]. בשנת תש"ח-תשכ"ז, כאשר המערה היתה בידי הירדנים, שבתו, כמובן, החגיגות. הן נתחדשו לאחר מלחמת ששת הימים.
ב.
על פני כל רחבי ה"מגרב" פזורים קברים קדושים. מקום מנוחתם האחרונה הם של רבנים גדולים בתורה ובחסידות או של שדרי"ם מציון האהובה, אשר כיתתו רגליהם לבקר בקהילות נידחות ולא זכו לשוב לארץ הקודש. על קברים אלה משתטחים יהודים, ולא רק יהודים לבד, אלא גם עם הארץ (ולעתים פרצו סכסוכים בין בני הדתות השונות אם הקדוש, פועל הישועות, הקבור כאן הוא יהודי או מוסלמי ולמי שייך הקבר), נושאים תפילה, ומבקשים עזר בצרה ומזור לחולי.
באים אל הקברות בכל ימות השנה, אך בל"ג בעומר, נערכות שם, בעקבות ההילולא במירון, הילולות בהמון רב.
פרופ' ח. ז. הירשברג, אשר בשנת תשט"ו עשה כמה חדשים בקרב יהודי תוניסיה, אלג'יריה ומארוקו, הקדיש בספרו "מארץ מבוא השמש" (ירושלים תשי"ז) פרק להילולות ל"ג בעומר של יהודי ה"מגרב".
"משנכנס אייר מתחילה מנסרת השאלה בעולמה של כל יהדות מגרב: לאן נלך השתא להילולא? אמנם קיימת בכל משפחה, עשירה או עניה, מסורת של הקדוש הפטרון שלה. אולם חלילה להם לאבות המשפחה לזלזל ברגשות נשיהם ואימותיהם, ולעבור על קברי הקדושים של משפחותיהן מבלי להשתטח עליהם. אין עורכים את ההילולא יחידים, רק גברים או רק נשים – אלא כדבר משה אל פרעה: 'בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך'! ולכן מבעוד מועד עושים הכנות, ואלה לאלה שואלים ואלה את אלה מייעצים, ושוכרים אטובוסים מכוניות-משא וקובעים מיפגשים וביקורים משותפים, כל אחת מהארצות: תוניסיה, אלג'יריה ומארוקו, מתפארת ב'הילולא' המרכזית שלה בל"ג בעומר.
"אנשי אלג'יריה ומארוקו המזרחית-צפונית באים להשתטח על קברו של ר' אפרים אנקאווה, בתלמסאן שבגבול מארוקו. רב זה, מגולי-ספרד הראשונים, נפטר לפני חמש מאות שנה. קברו מקודש בעיני כל הדתות בארץ, והרבה מעשי נסים שמעתי עליו, בשהותי בתלמסאן ובמארוקו.
"בקירבת העיר וזאן שבמארוקו הצפונית הצרפתית, לא הרחק מהגבול עם מארוקו הספרדית, טמון קברו של רבי עמרם בן דיוואן, הקדוש המפורסם בשל נסיו בכל יבשת אפריקה. ר' עמרם בא לפני מאתיים שנה מחברון בשליחות ארץ הקודש. פעם חלה בנו ר' חיים מחלה אנושה, והאב ביקש רחמים עליו, והציע את נפשו תחת בנו. תפילתו נשמעה והבן החלים, אבל האב לקה באותה מחלה בהיותו בדרך, מת ונקבר באסגין שליד וזאן, כי בווזאן עצמה אסור היה באותה תקופה ליהודים לגור – בחייהם ובמותם. הרבה נסים אירעו ליד קברו; אלמים התחילו לדבר, מושתקים להתנועע, עקרות נפקדו, מקשות לילד ילדו בקלות, לאחר שהתאזרו באיזורו. הקדוש קבור ליד עץ זית עתיק-יומין, ובשעת ההילולא מדליקים מדורה גדולה החורכת כליל את העלים ואת הענפים, המתחדשים – אף זה מעשה נסים- לשנה הבאה. בשעת ההילולא מניפים ילדים חולים מעל למדורה, והאש מרפאה אותם מחליים".
פרופ' הירשברג השתתף בהילולא שהתקיימה ליד קברו של ר' חיים בנו של רבי עמרם בן דיוואן, הנמצא בדרום מארוקו בקרבת העיר מראכש, והוא מתאר אותה בפרוטרוט.
המונים נוהגים אל הקבר. רבים מן הבאים נשארים במקום כמה ימים והם לנים באוהלים או בבקתות. "בכל משפחה… היתה השמחה במעונה. עשיר ורש דאגו להנאת הגוף בימי ההילולא והפגרה. בכל מקחם שחטו צאן ובני בקר, בישלו, טיגנו ושתו מאחייא" (מין יי"ש).
ההילולא התחילה בערב לאחר תפילת מעריב. שרים פיוטים. מתקיימת מכירה פומבית של כוסות מאחייא לברכה לכבודו של ר' שמעון בר יוחאי ושל הצדיקים הטמונים במקום. לאחר מכן יוצא כל הקהל, כשלפידים ביניהם לבניין הקבר. נמכרות "מצוות" פתיחת שער הבניין והדלקת הנר הראשון ליד הקבר. כאשר נפתח השער מנסים כולם לפרוץ מהר לתוך האולם, כדי להדליק את הנרות. נערכת סעודת מצווה הנמשכת עד שעה מאוחרת…
ג.
כאשר בית ישראל בפולין עמד על תלו, נהרו המונים ביום ל"ג בעומר לקבר הרמ"א אשר בבית העלמין הישן של קראקא.
יום השנה של הסתלקות הרמ"א חל בל"ג בעומר. שונה היתה ההילולא על קבר הרמ"א מזו המתקיימת במירון. היה מי שראה בהילולת הרמ"א המשך למנהג מתקופת התלמוד, עליו מסרו לנו הגאונים: "יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב שם ישיבה"[ג].
באותו יום היו דורשים בבית כנסת הרמ"א, אשר ליד בית העלמין. הדורש היה מדבר בשבח הפוסק, נשא ונתן בהכרעותיו ובסברותיו והגן עליהן מפני משיגיהן.
והרי דברי כתבה על ההילולא שהופיעו ב"המגיד החדש" מן כ"ט באייר תרנ"ג:
קראקא, כבכל שנה כן בשנה הזאת יצאו בני עירנו לאלפים ביום ל"ג בעומר על חצר הקברות הישן בנפש מלאה רגשי קודש לרבם הגאון נר ישראל הרמ"א זל"ה, ביום אשר מלאו שלש מאות ואחת ועשרים שנה מיום אשר עלה משה למרום. ביום הזה ידליקו נרות ויתפללו וילמדו להזכרת נשמתו כי יהיה לאב ולמליץ לנו ולכל ישראל השותים בצמא את דברי קדשו, והבא על מצבת הרמ"א לא ימנע רגליו מלבקר גם את קברות שאר הצדיקים הגאונים מוסדי דור, עמודי העולם, הלא המה בעל מגלה עמוקות, הב"ח, בעל מגיני שלמה, בעל תוי"ט, הר"ר העשיל, הר"ר ליב הגבוה וכאלה אנשי חיל צדיקים מפורסמים אשר באור תורתם וצדקתם עודם חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים. מדי שנה בשנה בעצם יומא דהלולא זה הוא חוק לעדת קראקא, כי יעמוד הרב הגאון אב"ד בפה בבהכנ"ס להרמ"א זל"ה לדרוש ברבים ולהעיר את העם על מעלת המנוח הצדיק ז"ל.
הכותב ח. פ. אינספעלד, מוסר כי מאז פטירתו של הרב שמעון סופר, אין לעיר אב"ד, וגבאי החברא קדישא הם הקובעים מי יהיה הדורש. הם כיבדו בכבוד זה את הרב ר' עקיבא קורניצר, חתנו וממלא מקומו של הרב שמעון סופר, "אך כאשר גם אותו לקח ד' מאתנו, נתכבד בשנה הזאת התורני המובהק הגביר הנפלא הר"ר בונם סופר למלאות מקום אביו וגיסו בהספדו על הרמ"א, ודרשתו הנאוה במילי דאגדתא ובמילי דפלפולא הפיקה חן ושכל טוב מאת הנאספים הרבים. בטוב וטעם השכל ודעת תאר את חין ערך הרמ"א זל"ה, גדלו ותפארתו ופרשת צדקתו, ודבריו היקרים עשו רושם עז ונמרץ על השומעים".
ד.
לפני ארבע שנים ביקרתי עם בני ביתי בבית העלמין היהודי בוורמס, שהוא אחד האתרים ההיסטוריים בחשובים ביותר של יהדות אירופה. כאן ישנים את שנתם גדולי האומר: המהרי"ל, רבי מאיר מרוטנבורג, ר' יאיר חיים בכרך בעל "חות יאיר", וגדולים אחרים.
רבים מן הרבנים קבורים בחלקה מיוחדת הנקראת עמק הרבנים. רבי מאיר מרוטנבורג לא נקבר שם. קברו נמצא סמוך לכניסה של בית העלמין. על ידו קבור ר' אלכסנדר ב"ר שלמה וימפן מפרנקפורט. הקיסר רודולף אסר את רבי מאיר מרוטנבורג. שבע שנים נתענה הרב בכלא עד יום מותו בי"ט באייר של שנת הנ"ג. המוות לא שיחרר את הרב מן המאסר. הקיסר סירב למסור את גופתו לקבורה, ורק כעבור ארבע-עשרה שנה עלה בידי ר' אלכסנדר לפדות אותה בהון רב. השכר היחיד שביקש בעד מעשהו היה הזכות להיקבר ליד הרב בבוא יומו. ר' אלכסנדר נפטר כעבור חצי שנה. וכך הם שוכבים זה בצד זה, הרב הגדול רבן של כל בני אשכנז. והאיש שפדה אותו. מצבותיהם שוות בקומה ובמראה.
כאשר עמדתי על קברו של רבי מאיר מרוטנבורג השגחתי בו בשאריות של נרות. שאלתי את האשה, לא-יהודיה, המפקחת על בית-העלמין, אם רבים הבאים אל קברו של המהר"ם.
"בל"ג בעומר באה מדי שנה קבוצה של יהודים צרפתיים. הם מתפללים ומדליקים נרות ליד הקבר. השיבה האשה. "לאחר מכן אני מסדרת בשבילם בחצר בית-הקברות שולחנות וכסאות והם עורכים משתה ושרים".
הרי זו הילולא חדשה! הילולא לכבוד רבי מאיר מרוטנבורג, אשר יום הסתלקותו חל בי"ט אייר – הוא ל"ד בעומר! מי הם האנשים האלה? מתי החלו לנהוג הילולא זו? לא היה אז ביד המפקחת על בית-העלמין מענה לשאלות אלה.
בשנים האחרונות שאלתי וחקרתי אצל מכרים וידידים בצרפת וגרמניה ולא עלה בידי לברר דבר. אך בימים אלה קיבלתי מכתבים מן הקהילה היהודית במגנצה ומן מפקחת בית העלמין בוורמס. מודיעים לי כי אנשי הקבוצה הם חיילים יהודיים בצבא צרפת החונים בגרמניה המערבית. גם ניתנה לי הכתובת של אחד האחראים לקבוצה. ומקווה אני בהזדמנות אחרת למסור פרטים נוספים על הילולא חדשה זו ותולדותיה.
מתוך "הדואר" י"ד באייר תשל"ה
[א] עיין א. יערי "תולדות ההילולא במירון", תרביץ, תשרי תשכ"ב. לפי דעתו של יערי נתחדשה ההילולא במירון בהמשך לחגיגה שהתקיימה במשך מאות שנים על קבר שמואל הנביא בקרבת ירושלים, ביום כ"ח לאייר, יום פטירתו של הביא לפני המסורת, ונמשכה עד אחר חג השבועות. לאחר שנשללה מן היהודים, במחצית השניה של המאה השש-עשרה, הרשות לעלות לקברו של שמואל הנביא, העבירו את החגיגה לקבר רשב"י.
[ב] עיין ז. וילנאי, "מצבות קודש בארץ ישראל", מוסד הרב קוק, מהדורה שניה, תשכ"ג, עמ' לו-לז, רע"ה-רע"ו.
[ג] עיין בספר "קדש הלולים" מאת יוסף כהן צדק (אלטונה תרל"ג), והוא דרשה שהמחבר נשא לכבוד ההילולא של רשב"י ושל הרמ"א ביום ש"ק ל"ב בעומר בשנת תרל"ב בבית הכנסת "בני אמונה" בקרקא, עמ' 18-17.