ה"בר מצוה" של ר' אריה לוין ז"ל

Print Friendly, PDF & Email

(ליום השנה של הסתלקותו)

א

נסתר היה. בן י"ח היה כאשר העיד עליו רבי רפאל שפירא מוואלוז'ין כי הוא "בקי בתרי סדרי" – אך כל ימיו העלים גדולתו בתורה. רק מעטים ידעו כי גם כאשר היה רץ לדבר מצוה לא היה לבו פנוי מתורה, אותה שעה היה לומד משניות על-פה. רק יחידי סגולה מבין גדולי עיר הקודש ידעו כי יד לו לרבי אריה לוין בחכמת הנסתר. כל לילה היה בא אל ביתו של המקובל הגדול, רבי שלמה עליאשאוו, בעל "לשם שבו ואחלמה". בני ביתו לא ידעו מה היה מעשהו שם. רק לאחר מותו של המקובל גילה רבי אריה טפח. וכך כתב בחוברת בה תיאר את חיי רבי שלמה עליאשאוו:
"…עד שהרשני לבוא אליו ליל וליל להקריא לפניו בספריו הק'. והייתי מבלה איזה שעות, ואם כי לא בינת אדם לי בחכמת האמת בכ"ז בעת ישבי לפניו הרגשתי א"ע כמו בעולם אחר לגמרי הרחק מהדברים המוציאים את האדם מן העולם ולא עצרוני גשם ושלג לבוא כל ליל…".
אך כולם ידעו מעשי-חסדיו של הרב. אמנם, רק את קצתם ידעו, כי גם אלה הסתיר, כמובן, מעין רואים עד כמה שהדבר ניתן לו. בעל נשמה גדולה היה. כאב את כאב כל הנדכאים והחלכאים. כל חייו קודש היו למתן עזרה לסובלים ועניים, להבאת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, לביקור חולים, לניחום אבלים ולעידוד נואשים.
חיבה יתרה נודעה ממנו לאסירי המלכות, למורדים שהשליכו נפשם מנגד למען שחרור המולדת מעול זרים. הוא לא היה רב בית הסוהר מטעם השלטון – לבו הגדול הוא שפקד עליו שליחות זו. אישיותו הקורנת היתה מאירה את מחשכי הכלא. האסירים דבקו בו והוא דבק בהם באהבה. הוא היה שותף לסודותינם ועזר להם במשימותיהם. הוא נשאר רבר גם לאחר ששוחררו. הם באו אליו להסיח לפניו את דאגותיהם וקראו לו לקחת חבל בשמחותיהם.
בחול המועד של שנת תשט"ו היו יושבי ירושלים עדים למראה יחיד במינו.
מאות, מאות אסירי-המלכות לשעבר מכל רחבי הארץ, התאספו בחצר הכלא המרכזי בירושלים, הם באו כדי להביע בפומבי את הוקרתם ותודתם לרבם ולברך אותו לרגל הגיעו לשיבה. לאחר הטכס צעדו האסירים כשבראשום מנהיגי המחתרת, וביניהם הרב הזקן נמוך-הקומה, דרך רחוב יפו, לחצר של בית הכנסת "אחדות ישראל", שם התקיימה עצרת חגיגית.
כעבור שנים כאשר תיארתי לפני בן הרב, הרב חיים יעקב לוין, בעל "חיל המלך" ו"חיל המקדש" על הרמב"ם, ששימש אז בקודש בג'רסי סיטי, והיום הוא רבה של פרדס חנה, את המראה הנהדר של התהלוכה בירושלים, אמר לי: "אתה ראית את אבי צועד בראש האסירים, האם גם ידעת מה התרחש באותה שעה בלבו פנימה? הוא היה צם אותו יום ועל בני ביתו פקד לומר תהלים, חושש היה פן יזיק לו הכבוד".

ב

מראשי המדברים באותו מעמד לכבוד רבי אריה, היה ד"ר ישראל אלדד (שייב).
מאז שהכיר אותו, מימי שבתו בבית סוהר בריטי, היה ד"ר אלדד, מי שהיה מנהיגם הרוחני של "לוחמי חרות ישראל" כרוך ביותר אחרי רבי אריה לוין, מה נפלא היה לראות אותו במחיצתו של הרב. זה האיש, בעל המוח החריף, רב-הידע ובהיר המחשבה, אשר קולמסו השנון התיז חיצים ובליסטראות אשר קרעו לקרעי-קרעים מסכות של אשליות ורעיונות שוא – יושב היה בשפלות רוח והכנעה לפני רבי אריה ובדחילו ורחימו היה נושא עיניו למוצא פיו.
באותו זמן, בשנת תשט"ו, התכונן ד"ר אלדד להוציא קובץ לכבוד יובלו של רבי אריה והוא ביקש ממני לגשת אל הרב ולרשום מפיו פרקים מתולדות חייו. כמה פעמים ביקרתי אצל הרב. מאוחר בלילה – כי מתי היה לו לרבי אריה זמן לשיחה על עצמו אם לא בשעת שאינה לא יום ולא לילה – ישבתי בחדרו הצר בעל הריהוט הדל, והאזנתי לסיפורו. לאחר מכן חלו שינויים בתכנית ובסופו של דבר לא נתקיימה כלל. אך אני יצאתי נשכר. שיחות-רבי-אריה הן מים חיים בקרבי.
בשנת תשל"ג יצא בארץ ספרו הנפלא של שמחה רז "איש צדיק היה – מסכת חייו של רבי אריה לוין", ובו פרק של זכרונות כתוב בידי רבי אריה עצמו.
כמה מן הדברים באותו פרק שמעתי מרבי אריה. אך יש בין הדברים שסיפר לי כאלה שהוא לא טרח לרשמם באותם הדפים. יורשה לי לספר עליהם.

ג

ילד היה כאשר גלה למקומות תורה, נדד מישיבה לישיבה, היה ישן על ספסל בבית המדרש, ולעתים ב"הקדש" בעיירה.
פעם שמע ב"הקדש" שני פרחי מחליפים מידע-דרכים, מספרים באנשים של העיירות דרכן הם עוברים. בעל בית זה – כילי הוא. לבטלה כל דפיקה בדלתו. הלה – טוב עין, ידו פתוחה, מאיר הוא פנים לזר.
משוחחים הם גם על רבי בנימין ביינוש מאורלא, הוא אביו של ר' אריה.
"זה הגבר, לב זהב לו", אומר האחד. "מכניס אורח שאין דומה לו. נותן הוא לזר את המיטה שלו והוא עצמו הולך לו לשכב על הספסל שליד התנור".
שומע הילד שמדברים בבית אביו. זה ימים רבים שלא ראה את אביו ואת אמו. געגועים גדולים להורים תוקפים אותו והוא פורץ בבכי.
"יינגלה, מה היה לך, מקיפים אותו ארחי פרחי.
"האיש שדברתם בו – אבי הוא", עונה הילד בקול חנוק-דמעות.
הקול יוצא בעיירה. בנו של ר' בנימין ביינוש הטוב והמטיב עם הבריות מתגלגל ב"הקדש". יהודים. רחמנים בני רחמנים הם, אינם נותנים עוד לילדו של בנימין הצדיק לישון ב"הקדש" – מפנים לו מקום בבית המדרש.
בנכר, הרחק מן הבית. היה הנער ל"בר מצוה".
"כיצד היה ה'בר-מצוה'?" שואל אני את ר' אריה ומצפה אני לשמוע על עליתו לתורה, על ה"פשט'ל" שהגיד, על סעודת המצוה…
"שאלתי מחבר את התפילין שלו והתחלתי לקיים מצוות הנחתן". הוא עונה.
"זה הכל?" אני ממלמל בשפה רפה.
רבי אריה מנענע ראשו לאות הסכמה. עיניו השופעות רחמים אין קץ מביטות בי ברוך-אבהי. דומה היה באותה שעה כאילו רצה להתנצל בפני על שאין בידו לספר לי יותר על ה"בר-מצוה" שלו. "באמת, זה הכל!".
לימים, ואני יושב בביתו של הרב שלמה יוסף זוין, והשיחה נסבה על רבי אריה. "האם ידוע לכבוד הרב כי לרבי אריה לא היה 'בר מצוה'?" אומר אני לרב זוין.
"מה אתה סח?", נועץ בי הרב זוין עינים של תמיהה. "לא היה כדבר הזה ברוסיה שאב לא יערוך חגיגת בר-מצוה לבנו".
מבט-התימה של הרב זוין הביא אותי במבוכה. התחלתי להטיל ספק בדברים שהוצאתי זה עתה מפי. אפשר שלא הבנתי נכונה דבריו של ר' אריה, אולי בגד בי זכרוני. "נראה שטעות בידי". גמגמתי, אך בתוך-תוכי תמהתי על עצמי: העשוי אדם לטעות עד כדי כך?
בשנת תשכ"ט, אחרי הסתלקותו של ר' אריה, נסעתי לג'רסי סיטי לנחם את בנו הרב חיים עקב. שאלתי אתו אז אם יודע הוא כי לאביו לא ערכו חגיגת בר-מצוה. "ודאי, שאני יודע", השיב.
גדול, גדול מאוד, היה העוני בבית ההורים. ידם לא השיגה לערוך "בר מצוה" לבנם. רבי אריה, אשר משחר ילדותו חשקה נפשו בתורה והיה מכתת את רגליו לאהלי תורה, אשר כל חייו היו שרשרת של מצוות ומעשים טובים ובלבו הגדול קירב אלפים לחיים של מצוות… רבי אריה לא זכה לחגיגת "בר-מצוה"!

מאת טוביה פרשל מתוך "הדואר" ט' בניסן תשל"ה