הרב נפתלי כ"ץ, רב ומקובל נודע, מחברם של ספרים ושל פיוטים ותשבחות, שימש בקודש בקהילות חשובות: אוסטרהא, פוזנא ופרנקפורט דמיין.
הוא נפטר בשנת תע"ט – כשהוא בדרכו לארץ ישראל – בקושטא ושם מנוחתו כבוד. בצוואתו פנה לרעיתו האהובה מרת אסתר שיינדיל תחי': "פעם אחת מצד החיבה תקענו כף זה לזו, שאם ימות אחד מאתנו, יבקש רחמים מהא-ל שימות גם השני, באופן שנצא בפעם אחת מזה העולם. ועתה אחרי שובי נחמתי כי בהדי כבשי דרחמנא למה לן [מה לנו עם סתריו של הקדוש ברוך הוא]…"
הרב נפתלי כ"ץ ביטל אמנם בצוואתו את ההידברות עם בת זוגו, אך עם זה לא אמר נואש לתקותו ורצונו לצאת יחד עם רעיתו מן העולם, אלא ביקש, כפי שברור מדבריו בהמשך, כי זה יתקיים ברצון וגזרת הד', ולא על ידי שהאדם, כלשונו, "יתחבל בעצמו", יתפלל על מותו בטרם עת.
הרב נפתלי כ"ץ לא היה היחידי ולא הראשון מאישים נודעים בעמנו, שגילה לנו בקשתו לצאת מן זה העולם יחד עם רעיתו.
המדקדק, הלקסיקוג דף וחוקר מסורת-המקרא הגדול, אליהו בחור, שחי בערך מאתים שנה לפני הרב נפתלי כ"ץ, הביע משאלה זו בשיר שכתב בסוף חיבורו "המתורגמן", מלון של תרגומי המקרא הארמיים. הספר נדפס בשנת ש"א. וז"ל שם:
אנא א-לי, לי ולאשתי
החסד גם האמת מן (הזמן),
שהיא לא תהיה אלמנה
ואני לא אהיה אלמן,
יחד נמות, ובגן עדנות
תוך חיקה אישן, עד לזמן
יבוא הקץ ואזי ניקץ,
ולחיי-עד יחד נזדמן.
אליהו בחור, שחי רוב ימיו באיטליה, נפטר בויניציאה בשנת ש"ט.
הצפה