אחרי התפילה סיירתי בבניין בית הכנסת. בקומה של בית הכנסת נמצאת דירת השמש. בקומה השניה נמצאת עזרת הנשים והיא מהווה מעין גלריה, לידה – חדר קטן, בתוכו שולחן, כסאות וארון קטן עם ספרים. בו לומד הרב עם כמה בעלי-בתים.
הרב הוא דיין יהודי העיר ומשרדו הרשמי הוא בבית הדין. בתור דיין הוא מקבל משכורתו מן המדינה. בדומה לקאדים המוסלמים ולשופטי בית המשפט. כך היה הדבר כשבמארוקו שלטו עדיין הצרפתים והספרדים. וכך הוא היום במארוקו העצמאית.
עדיין לא שבע יש לי עוד מעט זמן. רק בשבע וחצי עלי להיות בחזרה במלון כדי להתכונן לנסיעה לפאס. אני מחליט לבקר בבית הכנסת "אהל משה" אשר ברי דת בלג'יק.
בחוץ עומד צעיר. אותו פגשתי כעת התפילה. מבקש אני ממנו להראות לי את הדרך ל"אהל משה".
"אלווה אותך לשם", הוא אומר.
שמו יהודה אזאנקוט. הוא צאצא משפחה רבנית ידועה. אביו, אברהם, מנהג השבונות לפי מקצועו, הוא מפרנסי הקהילה.
נדמה כי אותו צעיר היה בחוץ בבוקר כאשר הגעתי לבית הכנסת.
הוא אמר לי: "כאשר באת לבית הכנסת בבוקר, לא דיבר עמך אחד מן האנשים שעמדו ברחוב. היה זה אבי. הוא לא היה יכול לדבר, כי כאשר עורכים תיקון כרת אין משוחחים מן הערב עד הבוקר".
זה מעין תענית דיבור!
בבואי לבית הכנסת לא שמתי לב כלל מי דיבר אלי ומי לא. אמרתי "שלום" לחצתי ידי האנשים ומיהרתי להיכנס לבניין.
"אבל הרב הרי השיב לי כאשר דיברתי אליו בבוקר", אומר אני לצעיר.
"הרב כבר אמר את ברכות השחר על כן היה יכול לענות לך", הוא משיב.
יהודה הצעיר השתתף ב"תיקון כרת". הוא מספר לי כי ערכו גם "תיקון חצות". היה להם מניין כל הלילה, אך לפנות בוקר עזבו שני צעירים ואיש אחד הלך להתפלל בבית הכנסת הסמוך לעיר העתיקה, ועל כן חיכו לעשרה לתפילת שחרית.
כל יום מתפללים ב"שער רפאל" בשבע. היום בשל ה"תיקון" הקדימו להתפלל. אלה מן המתפללים שלא השתתפו ב"תיקון" מתאספים כעת לתפילה בשעה הרגילה.
אנו משוחחים על החיים היהודיים בעיר.
הקהילה מקיימת "בית עניים", מושב זקנים ומוסד המאשפז קשישים שהם חולים.
אנו מתקרבים לבית הכנסת "אהל משה". הוא הועבר לכאן מן העיר העתיקה ושוכן בתוך בניין של בית הספר היהודי. לבית הספר בניין נוסף במקום אחר.
אני נכנס לבית הכנסת. עדיין לא התחילו להתפלל. מבקשים ממני להישאר לתפילה. "כבר התפללתי" אני אומר.
אנו הולכים בחזרה בכיוון למלון. מצביע אני על ילקוט הפלסטיק שבידי ומספר ליהודה כי בבוקר במצאתי מן המלון שמתי לב להכניס את תיק הטלית והתפילין בתוך הילקוט. חששתי לשאת אותם בגלוי ברחובות העיר.
מעיר לי יהודה: "לא היית צריך לחוש לכך".
דיברנו עברית. גם עם פקיד הקהילה אצלו ביקרתי בלילה הקודם, גם עם הרב ועם שליח-הציבור בבית הכנסת דיברתי עברית. גם במקומות אחרים במארוקו דיברנו עברית עם יהודים, אם כי במקרים לא מעטים היינו צריכים להשתמש בצרפתית.
יהודה, בן לווייתי הצעיר, לא רק שמדבר היטב עברית אלא גם בקי הוא במנחגי עדתו.
לשאלתי היכן הוא לומד, הוא משיב:
"זה שנה שאני לומד ב'ישיבת חכמי צרפת' באקס-לה-ביין. לימי החופש חזרתי הביתה מצרפת".
צעירים רבים ממארוקו לומדים בבתי-ספר יהודיים בצרפת. יש גם הלומדים באנגליה. בבואי לפאס ראיתי בבתי הכנסת מודעות של בתי-ספר מחוץ למדינה. גם במראכש פגשתי שני צעירים. אחד לומד בצרפת והאחד באנגליה, שחזרו לימי החופש למשפחותיהם.
– ומה למדת בישיבה?
"מסכת בבא בתרא", עונה יהודה.
הננו בקירבת המלון. אני מחבק את יהודה ונפרד ממנו.
ה.
בעבור שישת ימים אחרי שביקרנו בכמה ערים, עברנו שוב את טנג'ר בדרכנו חזרה לספרד. הפעם הגענו לעיר בשעות אחרי הצהרים. עמדנו לשהות בה עד למחרת בבוקר.
הואיל והיינו בסוף סיורנו במארוקו, אמרנו, רעייתי ואני, לערוך קצת קניות. הלכנו ל"גראן סוקו" ("השוק הגדול") אשר לפני העיר העתיקה. התענייננו במיוחד במוצרי צמר ועוד. אך התחלנו להסתובב בין החנויות ולמשש ולהפך בסחורות, והנה בא לקראתנו בצעדים מהירים. ר' מאיר אזוגי, הוא האיש שעבר לפני התיבה בבית הכנסת "שער רפאל".
"מנחה! מנחה!", הוא קורא לעברי.
– הרי בית הכנסת רחוק מכאן!
"יש בית כנסת בקירבת מקום", הוא משיב.
אנו נמשכים אחריו. ר' מאיר איש מכנאס הוא. הוא מלמד, מורה פרטי, בטנג'ר, בדרך הוא מראה באצבע על בניין. "בית זה שייך לקהילה", הוא אומר. על בניין זה שהכנסות ההשכרה שלו משמשות את צרכי הקהילה שמעתי עוד מקודם מפקיד הקהילה אצלו ביקרתי בבית.
בית הכנסת "בן עטר" הוא אחד מן השלושה הפתוחים בכל יום, שוכן הוא בקומה הראשונה של בניין ברחוב הסמוך ל"שוק הגדול". היו שם כעשרים איש. אחרי התפילה הציר ר' מאיר לפנינו אחד מידידיו: עובד מדינה פקיד במשרד מס הכנסה. הלה הלך עמנו והראה לנו את "הקלוב היהודי" – מסעדה יהודית גדולה. בה נפגשים לשיחה ולמשחקים.
ו.
למחרה בבוקר יצאנו בשעה מוקדמת מן העיר. לא היתה שהות בידי להתפלל עם הציבור, אך קפצתי לרגע לבית הכנסת "שער רפאל" כדי להיפרד מן הרב ומן העדה.
לעולם אין חוזרים ריקם מבית כנסת.
כאשר שוחחתי עם הרב, ניגש אלי אחד המתפללים ומוסר לי לוח כיס לשנת תשל"ח. הוא מראה לי כי שמו נדפס על שער הלוח. בראשונה הייתי סבור כי הוא המו"ל והמדפיס. ידעתי שיש בית-דפוס עברי בקאזאבלנקה, אך לא ידעתי שיש כזה בטנג'ר. שואל אני את האיש אם יש לו בית-דפוס ואם הוא מדפיס גם דברים עבריים אחרים. כאן מתערב הרב בשיחה: "הלוחות נדפסו בקאזאבלנקה. מי שמזמין מספר מסויים של לוחות. מדפיסים שמו על שער הלוח". איש זה מגיש את הלוחות בצירוף ברכותיו לאנשי העדה הגומלים לו בעדם.
בין דפי הלוח היה מונח כרטיס ביקור, בצידו האחד היו נדפסים שמו וכתובתו של האיש, ובצידו השני ברכות לשנה החדשה.
תחבתי מעט כסף בידי האיש, נפרדתי מן המתפללים ומיהרתי בחזרה אל המלון.
רק כאשר ישבתי כבר באוטובוס, ואנו בדרך חזרה לסאוטה, נתפניתי לעיין בלוח.
לוח עברי-צרפתי יש בו מלבד הלוח עצמו כמה תפילות וברכות. מהן גם כטרנסקריפציה צרפתית, לוח זמני קבלת שבת לערים אחדות, השיר "בר יוחאי נמשחת, אשריך…", בלוח עצמו רשומים, כמובן, החגים, ימי הצום, פרשות השבוע, גם יום ההילולא של רשב"י (ל"ג בעומר) – שהוא יום גדול במארוקו. בו הולכים להשתטח על קברי צדיקים – ויום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס (כ"ט בעומר), שאף הוא יום חגיגות ליהודי המדינה. רשום גם יום שמחת כהן, הוא היום שלאחר יום כיפור, הנקרא כך על שם המסופר במשנה: "יום טוב היה עושה [הכהן הגדול] לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש" (יומא פ"ז מ"ד).
"שמחת כהן", כינוי זה למחרת יום הכיפורים, שאינו ידוע אצלנו, שמעתי בפעם הראשונה יומיים לפני כן בקאזאבלנקה מפי הרב הראשי, הרב שלום משאש. כאשר ביקרנו בביתו בלוויית הרב שלמה מטוסוב והרב יהודה לייב רסקין, שניים משליחי ליובאוויטש במארוקו.
*
הבאנו עמנו מארץ זו כמה וכמה חפצים, גם ספרים וחוברות, לרוב פירסומים של אנשי חב"ד בקאזאבלנקה – ואף לוח קטן זה שקיבלתי בטנג'ר, מזכרת יקרה היא לנו מן הימים שעשינו בין אחינו במארוקו.
הדואר
ח' כסלו, תשל"ח