המאה הי"ח ראתה התחדשותה של ההגדה הכתובה והמצויירת. באותה תקופה נדפסו כמאתים וארבעים מהדורות של ההגדה ועם זאת השתמשו גם בהגדות כתובות ומצויירות ביד. עדות לכך היא המספר הניכר של הגדות כאלה שנשתמר מאותו הזמן. מה פשר תופעה זו? חוקר האמנות היהודית ארנסט מ. נמניי סבור כי שתים היו הסיבות העיקריות להתחדשות אמנות העיטור של כתבי יד של הגדות, מגילות וספרי דת אחרים. "האחת היא המסורת במלאכתו של סופר סת"ם, והאחרת – עלייתה של שכבה חברתית חדשה של יהודי החצר שהשתדלו לשוות לכל מאורע ומאורע שבחיי-הדת היהודיים אווירה של מותרות ויופי"[1].
מוצאים אנו באותה תקופה במרכז אירופה כמה סופרים-אמנים שעסקו בכתיבת הגדות ובציורן. דומה שנוכל למנות על אלה גם את הסופר סת"ם ר' יעקב ב"ר יהודא לייב, שכתב וצייר את ההגדה שלפנינו. מלבד הגדה זו שנכתבה בשנת תפ"ח, ידועות לנו עוד שתי הגדות מעשי-ידיו. האחת נכתבה בשנת תצ"א והיא היום ברשותה של הספריה הצבורית של ניו-יורק. מהדורת צילום ממנה הוצאה בשנת תשכ"א בניו-יורק על יד ה"קליניקה ליתומים חולים" מישראל. ההגדה האחרת נכתבה בשנת תק"א. היא נמצאת, כמו הכתב-יד של ההגדה שלפנינו, בספריית רוזנטליאנה באמסטרדם. יש להניח שהסופר כתב הגדות נוספות[2].
אין בידינו פרטים על הסופר מלבד אלה שהוא בעצמו מסר לנו. בקולופון של הגדתנו הוא חתום "יעקב סופר בן מוהר"ר יהודא ליב זצ"ל ממשפחת הרב הגאון מוהר"ר מרדכי יפה המחבר עשרה לבושים מבערלין, לע"ע סופר סת"ם בק"ק המבורג"
הגאון ר' מרדכי יפה, תלמידם של הרמ"א והרש"ל, שימש בקודש בערים שונות ובאחרונה בפוזן שם נפטר בשנת שע"ב. חמישה מעשרת ה"לבושים" שלו הם פסקי הלכות מסודרים לפי סדר השולחן ערוך. חיבורו פירסם את שמו בעולם היהודי. היה מי שאמר: "מי שאינו רוצה לקיים דיני הלבוש נוכל לומר עליו ערום הלך בלי לבוש"[3].
הסופר חי בברלין, ואולי היה גם יליד עיר זו. הוא עבר להמבורג, והיה זה שם שכתב הגדה זו ושתי ההגדות האחרות, מעשי ידיו, הידועות לנו. בקולופונים של שתי ההגדות האחרות נקרא אביו "מוהר"ר יהודא לייב שמש". אולי היה שמש בקהילת ברלין[4] או בקהילה אחרת. בקולופון של ההגדה משנת תצ"א אומר הסופר על עצמו כי הוא סופר "בק"ק המבורג ואלטונא".
הגדה זו נכתבה, כאמור, בשנת תפ"ח. כך נאמר בעמוד השני וכן בקולופון. בשער מרומזת שנת הכתיבה בפסוק "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית ט"ו, י"ד) הגימטריא של האותיות הגדולות היא תפ"ז. אפשר שהסופר מתחיל בשנת זו בכתיבת ההגדה[5].
הופעת הגדה המצויירת שנדפסה באמסטרדם בשנת תנ"ה, היתה מאורע בשוק הספרים היהודי. מדפיסים וסופרים-אמנים רבים העתיקו וחיקו אותה, במיוחד ציוריה הנפלאים. ההגדה שלפנינו היא העתק מדוייק של הגדת אמסטרדם על כל הנמצא בה: השער המקושט, הציורים היפים, "סימני" הסדר באיטלקית-יהודית, אשכנזית-יהודית וספרדית-יהודית, נוסח ברכת המזון של האשכנזים ושל הספרדים, הנוסחים האשכנזיים-יהודיים של השירים "מי אדיר", "אחד מי יודע" ו"חד גדיא", שני הפירושים – קיצור פירוש ר"י אברבנאל ו"פירוש על פי הסוד" – ומפת חלוקת ארץ ישראל לי"ב השבטים.
הסופר שלנו מראה כוחו הרב הן בציור והן בכתיבה.
ב.
הקהילות האחיות אלטונה, המבורג וואנדסבק (אה"ו) היו מן הנודעות ביותר בגרמניה במאות השנים האחרונות.
יהודים התישבו בראשונה באלטונה ובוואנדסבק, כנראה, ברבע האחרון של המאה השש-עשרה, אולם הידיעות הוודאיות הראשונות על שבתם של יהודים במקומות אלה הן רק מן הרבע הראשון של המאה הי"ז. יהודים אשכנזים התישבו בראשונה בהמבורג ברבע הראשון של המאה הי"ז. יהודים ספרדים, אנוסים מן חצי-האי האיברי, הגיעו לשם כבר בעשרות השנים האחרונות של המאה הט"ז. בראשונה הציגו את עצמם כקתולים. כאשר נודע כי הם יהודים, ביקשו לגרש אותם, ברם, בסופו של הדבר, בשנת 1612, ניתן להם להישאר. בשנת 1649 גורשו היהודים האשכנזים מהמבורג, אך לא ארכו השנים וגם יהודים אשכנזים הורשו שוב לגור בעיר.
יהודי המבורג האשכנזים וקהילת וואנדסבק קיבלו עליהם את מרותה של הרבנות באלטונה. הסדר זה בוטל כעבור כמה שנים, אבל חודש שוב בשנת 1671 והיה קיים עד שנת 1811. באותה שנה הנהיגו הצרפתים, ששלטו אז בהמבורג, סדרים חדשים בקהילה היהודית ובעקבותיהם הופרדו יהודי העיר מעל עדת אלטונה. קהילת המבורג הוסיפה לשמור על אי-תלותה ברבנות אלטונה גם אחרי שהצרפתים יצאו את העיר.
קהילות אה"ו, וביחוד אלטונה, היו במשך תקופה ארוכה מקומות תורה. מצויינות היו בתלמידי חכמים וגם בתי דפוס עבריים היו קיימים בהן. גדולי תורה שימשו בהן בקודש, בתוכם רבי צבי הירש אשכנזי בעל שו"ת "חכם צבי", ורבי יהונתן אייבשיץ. רבי יעקב אטלינגר, "הגאון האחרון של אשכנז", היה רבה של אלטונה במשך שלושים ושש שנה (תקצ"ו – תרל"ב).
בין חכמי הספרדים שעשו בהמבורג היו רבי יעקב ששפורטס והרופא והבלשן בנימין מוספיא.
החל משנות השמונים של המאה הי"ט עד מלחמת העולם הראשונה עבר את המבורג זרם גדול של יהודים ממזרח-אירופה שהיגרו לצפון אמריקה. קהילת המבורג הגישה עזרה רבה למהגרים שהתעכבו זמנית בעיר.
בשנת 1900 ישבו 18.000 יהודים בהמבורג (2,3% מן האוכלוסיה הכללית). 2000 (1.7%) באלטונה ו-250 (0,8%) בוואנדסבק.
בשנת 1925 היה מספר היהודים בהמבורג 20.000 (1,7% מן האוכלוסיה הכללית), באלטונה 3000 ובוואנדסבק 200.
יהודים התבלטו בכמה ענפים של הכלכלה בהמבורג ואלטונה. יהודי ערים אלה גם העמידו מתוכם מספר אנשים שקנו להם שם בעולם הרחב בהישיגהם בשטחים שונים.
רובם של יהודי המבורג (אלטונה וואנדסבק סופחו לעיר בשנת 1937) היגרו לאחר עליית הנאצים לשלטון. באוקטובר 1938 גורשו היהודים בעלי נתינות פולנית מהמבורג והובאו לגבול הפולני. בסתו 1941 היה מספר היהודים שנשאר בעיר כ-7000. באותו זמן החלו הנאצים בחיסול שריד זה, הוחל בשילוח היהודים למזרח אירופה. בתוך אלה שנספו שם היה גם הרב הראשי ד"ר יוסף קרילבך.
לאחר המלחמה נוסדה הקהילה מחדש.
[1] "עיטור כתבי-יד עבריים לאחר המצאת הדפוס" בהאמנות היהודית (בעריכת ב.ס. רות, מהדורת 1974) עמ' 124.
[2] עיין L. Fuks and R.G. Fuks-Mansfeld, Hebrew and Judaic Manuscripts in Amsterdam Public Collections, vol. 1 (Leiden, 1973) pp. 64-66.
[3] עיין "פחד יצחק" לר' יצחק לאמפרונטי ערך "לבוש". הוא כותב ששמע דברים אלה מפי חכם אשכנזי.
[4] על תפקידי השמש בק"ק ברלין עיין "פנקס קהילת ברלין" (תפ"ג – תרי"ד, ירושלים תשכ"ב) עמ' נד-נה.
אביו של הסופר כבר לא היה בחיים בשנת תפ"ח, כי הסופר מזכירו בברכת המתים. בפנקס קהילת ברלין הנ"ל, בתעודה משנת תפ"ג (שם עמ' 4-3), בה נקובים שמותיהם של השמשים לא נזכר אביו של הסופר. אפשר שכבר היה מת באותה שנה.
[5] האות נו"ן במלה כן נראית גדולה, היא צריכה להיות קטנה.