בחגי הגויים יעלו תושבי מדינתנו לנצרת להגעל במאכליהם.
בשבתותנו ומועדנו יובא בשר עכו"ם לביתנו.
ומהיום והלאה ימנו אותנו הגויים לא בחוקינו ומשפטינו אנחנו – כי שנות אלפיים למדום כי נשגב מעל בינתם תורת חיינו – כי אם בחוקיהם ומשפטיהם הם.
"על גוזרנו על שחיטתכם אתם מתרגזים – ובארצכם אתם?"
"על החזקנו ילדיכם במנזרינו ותעביר אותם על דתם, אתם מתרעמים – ואחיכם בארצכם"?
אבותינו שהיו יותר מלומדי נסיון ויותר חכמים ממנו, בכל צרה שלא תבוא היו מחפשים דרכיהם ומפשפשים במעשיהם, כי חזקה אתם אמונתם מדור דורות, כי גורל עם זה לא בידי הגויים שסביבותינו, הקרובים והרחוקים, כי אם בידינו אנו, בתשובתנו ובמעשינו, וכל המוצאות אותנו – מידינו לנו בא.
לכן בשעה זו ששם ישראל חולל בגויים ותורתו בארצו ברגל גאוה נדרסת – ישאל את עצמו הצבור הדתי. וביחוד ראשי החזית הדתית לכל שבריה ורסיסיה – במה הועילו ומה עוללו לעם הזה במשך כהונתם ושותפותם בהנהגתו.
לפני שבועיים עמדו בבית המחוקקים לבית ישראל ורעשו וגעשו: "הפליה". היתה זאת הפעם הראשונה מאז קום המדינה ששמענו את השם הזה בכתב אשמה מפורש יוצא מפיהם.
על מה צעקתם וחמתם. על המנגנון הרקוב במדינה שהושתת ומבוסס על הפליה והכרת פנים? לא! כי בזה גם חלקם לא קטן. כי בכל מקום שמצודתם פרושה במשרות ומשרדי הממשלה והעיריות, במועצות הדתיות והרבנות, את ידידיהם ואנשי שלומם הושיבו ולא לפי כושר מעשה, יושר לב ומסירות נבחר איש.
י. ל. פרץ מספר על איש עני שילדיו היו רעבים לפת לחם, והוא נחמם בספר להם כי יום תענית לעם כי ספר תורה לאדמה נפלה. ובאהבה וברצון קבלו הילדים עליהם הצום.
הלואי והיינו יכולים להשלות את עצמנו כמוהם – כי טעם לשבח יש בכל סבלותנו – אז באהבה ברצון ובגאוה היינו מקבלים עלינו כל מחסור וכל סבל. אבל אין אמת בפי האומר שעקב העליה הגדולה, האחים החוזרים הביתה, אין לחם ואין סוכר אין קרח ואין נעל בישראל. כבר אמרו חכמינו "צדקה מלח לממון" מעולם לא נעשה איש עני היותו פזרן לצדקה, מעולם לא נדלדל עם מחמת אהבתו ורוחב לבו כלפי בניו.
אם יש היום תורים לכל דבר ומחסור בכל מצרך, זה לא מחמת ידנו הפשוטה לשבים ארצה, כי אם שסגרנו את לבנו להם.
סגורים ומסורגים היו הקבוצים לפניהם – כי הם דנו והתוכחו על עבודה עצמית ושכירה.
נעולים היו שערי ארצנו לפני מאות ואלפים שרצו לבא עם משפחותם והונם.
כי היה היתה התעוררות גדולה בגולה. בלב אחים שכבר נטמעו ונטמאו בגויים, נעורה התשוקה לבא אלינו – להשתרש במולדת המחודשת, ולבנות ולהבנות, להטהר מזוהמת הגולה ולהציל את זרעם וזרע זרעם מצפרני שמד ההתבוללות.
אבל אנחנו, שכל גוי וזר בידים פתוחות מקבלים. לא רצינו בהם. יותר טוב, רצינו בכספם אבל אותם מאסנו ודחפנום במו ידינו לתחום-טמיון הגויים, אותם ואת זרעם והבאים אחריהם.
וכל זה נעשה על דעתכם ובידיעתכם, ואתם את פיכם מים מלאתם ושתקתם. ואם יש אמתלה בפי השמאל כי חזון המדינה הסוציאליסטית העבירה אותם על דעתם, וכל מה שעשו בשגגה ובהעלם דעת נעשה. אתם מה בפיכם? הלא התימרתם שאש דת מסיני קנה מדתכם למדור בו כל מעשה ולהתוות כל דרך ובשמה את אמון הצבור הדתי דרשתם?
והיום אתם עומדים וצוחים: "הפליה – אין כשרות". וטרם למדתם להבין, שבמדינה שיש הפליה והכרת פנים, עול ולא צדק, שנאה במקום אחוה, לא יכולים להיות ולא יהיו, על אף מחאותיכם והפגנותיכם שבת וכשרות, טהרה וקדושה.
והנה הגיע ארצה השבט מתימן – כלו תמים ושלם עם הד' אלוקיו.
אלו זכינו לקבוץ גלויות אמתי. לאחוד לבבות ולהתגלות אחוה ורחמנות עבריות ולכסופים עמוקים להוד מקדש ומלכות – והיה שבט זה לברכה בתוכנו, והיו עדינתנו ואצילותו צרי ומרפא לנפשנו העיפה מתרבות המערב.
אבל ממשלתנו שאתם הייתם שותפים ואחים בה לכל חטא ופשע הפכה אותו לציד מפלגות, וירדה כל מפלגה לכרמיו לה"עשירו" ול"אשרו" באדמה שגבורי כל העם בדמם כבשו ובצריפונים ופחונים נדבות כל אחינו באשר הם שם. ואתם את גבאיכם ואת שליחיכם אליהם שלחתם להבינם ולהסבירם – הם שאלפים שנה במדבר העמים ישבו ופלגות לא ידעו – וכי אכן שתי תורות לישראל, זו של יהודה ליב הכהן וזו של איצה מאיר הלוי.
ולא היה די לכם בחרפה של קיום שני זרמי חנוך דתיים בישוב הותיק, כי הבאתם את צרעת הפרוד לאחינו השבים מרחוק.
ואז בהיות התורה לשתי תורות, לא התריעו רבניכם, לא תקעו בשופר, לא אמרו תהלים ולא קרעו קריעה.
ומה אתם מתרעמים על חנוך זר ועל חלול קודש בכל עיר וכפר עת אתם עצמכם קדשי האומה לגזרים גזרתם?.
כי זה דרככם כסל למו מאז ותמיד כי רק לתאות שלטונכם נמכרתם, וטוב העם לא דרשתם ושלומו לא בקשתם.
הסכמתם לגיוס הבנות – בתנאי שבנותיכם לא תלקחנה.
הסכמתם לחוקי חרום טמאים וזרים – עד אחוז האש בקוצי כרמיכם.
לא היה איכפת לכם ההפליה והכרת פנים, וגם בה נהגתם – כל זמן שלא נגעה בבשרכם. בבשרכם – תרתי משמע.
כי כולכם, מקטניכם עד גדוליכם, מלאי רקבון אתם כרמון. משחתכם בכם, ועשרה מלבושי יום טוב ואצטלאות שב לא יכסו על מערומיכם.
אף רעיון נשגב אחד לא הגיתם, אף פעולה אצילה אחת לא נסיתם לרומם את העם ולהעלותו לדרך המלך – לקראת אחדות ומלכות.
אמנם דרוש דרש כהנכם הגדול, שר הדתות להקים את הסנהדרין הגדול, להחזיר עטרת תפארת ההוראה ליושנה להכין כסא למלכות בית דוד הבאה. אבל רעיון רם ונשגב זה לא נקלט בצר-מוחיכם ואל הכה שורש בקטנות נשמותיכם.
לוגם אם רוח מאת ד' היתה מטלטלכם והייתם צוהלים לקראת התכנית. וגם אם נניח שהייתם כבר מוצאים מקום למושב הסנהדרין, – כי את עיר דוד כבר שכחתם ועל דל פשתותיכם אותה לא העליתם, ועל לשכת הגזית ומדרגות הר הרבית אין חושב ואין כוסף.
ונניח שמצאתם כבר מנזר נוצרי בעיר קדשינו להשתכן בו – דוגמת האוניברסיטה.
כי זה אכזר גורלנו כי שר אומה זו נפרע ממנה מדה נגד מדה. עשרים וחמש שנים היה הר הצופים מבצר ברית שלום ומרכז להפצת תורת האליל של האהבה וחמלה כלפי האויב – לכן היום החביב והנחמד על מבואות האוניברסיטה שומר – והיא היחידה במדינה העברית, בירושלים עיר הקודש במנזר קטולי שוכנת כבוד.
ונניח כי כבר בחרתם במנזר וצלם הנוצרים על גגו ואקוני עכו"ם בפנים. ופקידי השר כבר הקימו שבעים ואחד הכסאות שנדבן מארצות הברית כבר הקדיש לבית הועד – ומי ומי יהיו ההולכים והעולים לגדולה?.
כי לא לפי להט עומק פלפול בתורה וחכמה ולא לפי מדת גודל ורוחב לבבו יבחר איש – כי אם על שולחנות מרכזי המפלגות יוכרע הרכבו של הסנהדרין הגדול הראשון בישראל השב לגבולו. ויהיה משא ומתן, ותור, ופשרה וקנוניא ואולי גם הסכם בנוסח פתח תקוה, כי הלא גם להם יש רב "אדום" בועד השלום ולאלו רב מזכיר בעלי מכולת.
כי זה דרככם מאז ותמיד לפרוט זהב כל רעיון גדול לנחושת פרוטותיכם. ובינתים אין בית ועד ואין הוראה בישראל – ופקידי משרד הדתות עסוקים ודואגים לצרכיהם של ישמעאלים, אדומים, צרקסים וכותים – וגם לבית ישראל. הימים הנוראים ממשמשים ובאים וכשתשלח לקרובך וידידך בגולה הדוויה ברכת שנת גאולה מציון, אל תשכח להעיר לו שלחנם יחכה לאתרוג. – כי השנה לא ישלח יהודי לקרובו בגולה פרי הדר מתנה – ילך הוא בעצמו ויקנה בחנות – כי ארצנו למטבע זר היא צריכה, ואנחנו בארץ כבר התרגלנו והרגלנו אחרים – הננו רק מקבלים ולא נותנים. תשלח חבילה, תתרום לקרנות ומגביות אבל לאות רעות ואהבה אל תצפה, כי אם יכולים להרויח ולחסוך עוד איזה אלפים דולרים – אז לא מקציבים ולא מקצצים בשנאת ובהשמצת איש את רעהו כי אם באהבה ומתנות.
ואותה הגזרה לא ממשרד החקלאות של לבון ולא ממשרד המסחר והתעשיה של גרי יצאה כי אם ממשרד הדתות – הדואג לצרכי יהדותנו.
עובדה קטנה ופעוטה אבל מאלפת ומסמלת. משרד הדתות – תפקידו במדינת ישראל לדאוג לדביזים – והמפלגות הדתיות לכל חלקיהן ושבריהן והנגררים אחריהן, שואבי מים וחוטבי עצים המה לשלטון מפא"י.
אם יש עוד שמץ אמת ויושר בנפשכם, אז תתודו ותכו על לבכם הערל – כי בעם אשמתם ובגדתם בו.
להב, בטאון דתי לאומי
תשרי תשי"ב