1.
חבריו לכיתה בבית הספר התיכון שבגראץ, אוסטריה, לא דיברו אליו במשך שנים. אפילו לא נתנו לו שלום – מפני שהיה יהודי.
הוא היה היהודי היחיד בכיתה המסיימת. לאחר הבחינות הצטלמה כל הכיתה. אחדים מחבריו ביקשו ממנו להצטלם עמהם יחד. אבל האחרים אמרו: אם הוא יבוא לצלם, לא יבואו הם. וכך נשאר הוא בביתו.
במשך שנים רבות לא הוזמן לפגישות השנתיות של המסיימים. לאחר שהיגר לארצות הברית, והיה כבר יושב במדינה זו תקופה ארוכה, קיבל בפעם הראשונה הזמנה לפגישה.
תוך סיפורו זה של ד"ר בילה שיק על התנהגותם האנטישמית של חבריו לכיתה, מיהר להוסיף שמוריו, הן בגימנסיה והן באוניברסיטה של גרץ, נהגו בו ידידות תמיד והיו לו לעזר רב.
ייתכן לאחר שנים התחרטו כמה מחבריו לכיתה על יחסם השפל אליו. כמה מהם בוודאי היו רוצים להתפאר בכך, שהם למדו יחד עם הרופא המפורסם ושהוא היה חברם. אבל כיצד היו יכולים להתגאות בו? הרי לא רצו אפילו לדבר עמו.
2
ד"ר בילה שיק היה חלוץ בכמה תחומים של טיפול בילדים וריפויים. ביחד עם מורו תיאודור אשריש כתב חיבור חשוב על מחלת השנית ("סקארליט פיוור"). בשיתוף עם ידידו וחברו לעבודה קלמנס פון פירקט, חיבר את התיאור הראשון של מחלת הנסיוב (סירום), וקבע את העקרונות היסודיים של האלרגיה.
הוא גם כתב מחקרים חשובים על תזונת תינוקות ועל שחפת אצל ילדים, והוא שעורר את דעתו של עולם המדע לעובדה, שבדם הנידה נמצא רעל. ומעשה שהיה כך היה: בקיץ 1919, כשהיה עובד בקליניקה למחלות ילדים באוניברסיטה של וינה, נתנה לו אמו של אחד הילדים שהיו בטיפולו, צרור של שושנים. הוא מסר את השושנים למשרתת, שתשים אותן בצנצנת של מים בחדרו. לתמהונו הגדול ראה למחרת היום, שהשושנים נבלו. הוא נתעורר לחקור את סיבת הדבר. קרא למשרתת ושאל אותה לפרטי הטיפול בפרחים, עד שהודתה לפניו שהיתה שעת הווסת שלה בעת שקיבלה את השושנים מידו, וכל הפרחים שהיא נוגעת בהם בשעת הווסת נובלים. שיק ערך נסיונות בנשים אחרות ובפרחים והעלה, שאמנם כן הדבר. הוא קבע שבדם הנידה נמצא רעל – הוא קרא לרעל הזה מנו טוקסין – המועבר לגוף באמצעות הדם ויוצא ממנו עם הזיעה. את תוצאות חקירותיו הראשונות בדם הנידה פירסם שיק בשנת 1920 ב"ווינר קלינישה ווכנשריפט" (גליון 19). מאז הירבו אנשי מדע לחקור את סגולותיו של דם הנידה. אף סופרים יהודים, הדנים בטומאת הנידה האמורה בתורה, מסתייעים בדבריו של שיק בנידון זה.
לפירסומו הגדול הגיע על ידי אמצאתו להדברת מחלת האסכרה (דיפטריה). בשנת 1913 גילה שיטה, שבאמצעותה אפשר לבחון את רגישותם של ילדים לאסכרה. השיטה הזאת נודעה בשם "מיבחן שיק".
"הרי זה יתרון של שם קצר", סח לי ד"ר שיק המנוח, "אילו היה שמי ארוך יותר, לא היה המיבחן נקרא על שמי".
ולראיה פירט לפניי את שמותיהם של שיטות ומיבחנים שנקראו על שם ממציאיהם, וכולם בעלי שמות קצרים או קלים להיגוי.
3
לאחר שסיים את חוק לימודיו באוניברסיטת גראץ, עבר שיק לווינה. הוא שימש באוניברסיטת וינה במשך עשרים ושלוש שנים והגיע לדרגת פרופיסור למחלות ילדים.
בשנת 1924 היגר בילה שיק לארצות הברית, כדי לשמש רופא ילדים ראשי בבית החולים "הר סיני" בניו יורק. כמה שנים לאחר מכן הועמד בראש המסע נגד מחלת האסכרה בניו יורק.
המסע, שנערך משנת 1927 עד 1932, נתממן על ידי עיריית ניו יורק ונתמך על ידי חברות ומוסדות, איגודי רופאים, אירגונים ציבוריים ודתיים, על ידי העיתונות ועל ידי תחנות הראדיו.
נפוצו מיליוני כרוזים – קריאות להורים – בהם נאמר: הילד שלך אינו צריך לחלות באסכרה ! המדע מאפשר לנו להגן על ילדך. יש ילדים המחוסנים על ידי הטבע. הם לא יחלו במחלה זו לעולם. ילדים אחרים עלולים לחלות בה. על ידי מיבחן שיק יש בידך לדעת, עם איזה סוג נמנה ילדך. מיבחן שיק אינו אלא מתן זריקה קטנה בזרת של ילדך. אם לאחר כמה ימים יופיע רבב אדום במקום הזריקה – סימן הוא שילדך עלול לחלות במחלת האסכרה. אפשר להגן על ילדים כאלה בדרך הטיפול בטוקסין אנטי טוקסין. טיפול זה הוא מתן שלוש זריקות במשך שלושה שבועות, זריקה לשבוע. המיבחן והטיפול אין בהם שום סכנה, והם מצילים חיי ילדים.
כל ילד צריך להתנסות במיבחן שיק. אתה חייב זאת לילדך.
כל ילד שנבחן נשא בדש בגדו כפתור:
I am Schicked, are you?
הד"ר שיק עבד ללא מנוחה וללא תשלום במסע זה, שסייע רבות להדברת האסכרה בארצות הברית.
4
"אם הנך עובד עם ילדים, אתה נשאר צעיר" – היה אומר, ואישיותו שימשה הוכחה לכך. עד גיל גבוה מאוד היה פעיל באומנותו. גם לאחר שפרש ממשרותיו בבתי חולים היה לעיתים מקבל ילדים בלשכתו.
הוא היה איש צנוע מאוד. את הישגיו הגדולים במדע הרפואה ייחס לא לכשרונותיו אלא לאהבתו הגדולה לילדים. ואמנם אהבה זו לא ידעה גבול.
ביתו היה מקושט בתעודות ומגילות כבוד, בהן נתכבד על ידי מוסדות, חברות ואירגונים בכל רחבי תבל כאותו הכרה למפעלותיו הגדולים לקידמת האנושות. ברם, האוצר החשוב והיקר ביותר בביתו – עליו היתה גאוותו והוא ורעייתו לא היו מחמיצים להראותו לכל מבקר – היו ערימות, ערימות של צעצועים.
"המשחק הוא יסוד בטיפול הרופא בילד" – קבע שיק.
עת הובאו ילדים לביתו או היה מטפל בהם בבתי חולים, היה מבלה עמהם שעה קלה במשחק, עובר לבדיקתם. הוא היה נותן להם צעצועים, היה שר עמהם או היה מראה להם "חיות של צללים". ל"חיות של צללים" של שיק יצאו מוניטין, והן היו אהובות ביותר על הילדים.
מתוך סקרנות ביקשתי ממנו להראות לי את "חיות הצללים" שלו. הוא נענה לבקשתי. רעייתו הדליקה נר וכיבתה את אור החשמל בחדרו. הרופא פשט ידיו לתוך השטח שבין הנר והקיר והיה מנענע אצבעותיו – ועל הקיר הופיעה ארנבת של צל, כשהיא פותחת את פיה ועינה האחת, והיתה מנענעת באוזניה. פני הרופא הזקן קרנו שמחה, כשהיה חוזר לפניי על במשחק, בו היה רגיל לשעשע אלפים, אלפים ילדים חולים.
"הרופא צריך ליהפך במקצת לילד, אם רוצה הוא לקדם את הבראתו של הילד" – אמר.
הוא היה מקבל מכתבים רבים מילדים. ראיתי מכתב טיפוסי אחד: "המורה שלי אמר לנו לכתוב מכתב לאיש מפורסם. בחרתי בך. הואל נא להגיד לי דבר מה על עצמך". הוא היה משיב על כל מכתב. לרוב היה מפנה את הכותבים הקטנים לספרים או למאמרים, שנכתבו על אודותיו.
היה מרבה לנסוע ולסייר בעולם, ובכל מקום היה מתעניין במצב בריאותם של הילדים ובמוסדות שנוסדו לתקנתם.
לפני שש שנים ביקר בישראל, בהתלהבות סיפרו לי הוא ורעייתו על רשמיהם וחוויותיהם בארץ. עיניהם נוצצו מאושר ועונג, כשתיארו לפניי את ביקוריהם במוסדות ילדים.
לד"ר שיק לא היו ילדים משלו, אבל ילדי כל העולם היו ילדיו. נפטר לפני כמה שבועות והוא בן 91 שנה.
יהי זכרו ברוך.
מתוך "הדואר" גליון יג, כ"ה בטבת, תשכ"ח