בשנת 1892 פירסם ש. ז. שכטר כנספח למסתו על הרמב"ן (רבעון אנגלי, סידרה ישנה, כרך ח', עמ' 121-78) אגרת מוסר ששלח הרמב"ן "בהיותו בארץ ישראל לקאשטילייא בהיות בנו עומד לפני המלך". האגרת מתחילה "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך".
בגוף האגרת לא נזכר שם הבן אליו נשלחת, ושכטר משער בהיסוס (הוא מסמן הדבר בסימן שאלה) כי היא נועדה לבן הרמב"ן בשם שלמה (ראה שם עמ' 87).
שכטר כסבור היה כי הוא הראשון לפרסם איגרת זו, אך אין כן הדבר. שלושים שנה לפניו פירסם אותה בער גאלדבערג מכ"י הנמצא בפריס ב"הנשר" (הוספה ל"המבשר", שנה ב' גליון יא, כ"ה אדר שני, תרכ"ב). בכותרת לאגרת שבכ"י פריס נאמר: "זאת האיגרת ששלח הרמב"ן לבנו יהודה, בהיותו בארץ ישראל, לקשתיליה בהיות בנו עומד לפני המלך".
הדפיס שוב את האיגרת מאיר אליעזר כ"ץ רפאפורט בספרו "תולדות הרמב"ן" (קראקא תרנ"ח עמ' 26-25). רפאפורט מציין לפרסום האגרת על ידי גאלדבערג, אך מטיל ספק בנכונות הכותרת כי האגרת נשלחה לבן בשם יהודה: "וזה חדש כי לא ראיתי מקום כי בן היה לו לרבינו בשם יהודה… ולדעתי מלת יהודה באוצר הספרים בפאריס היא שלא לצורך"[1]. מובן, שבמקום בו רפאפורט מוסר על יוצאי חלציו של הרמב"ן (שם עמ' 16-14) אינו מזכיר את יהודה.
והנה ב"קרית ספר" (שנה ד, תרפ"ז-תרפ"ח) מיחד פרופ' גרשם שלום בפרקיו על תולדות ספרות הקבלה את הדיבור על ר' דוד בן יהודה החסיד וספריו (שם עמ' 327-302). הוא מביא שתי מובאות מן כתב יד "מאמר על סודות הא"ב" בהן קורא לעצמו המחבר נכד הרמב"ן. שלום סבור שאין לשלול עדות מפורשת כזו, אם כי לעת עתה אין לנו ידיעה על בן של הרמב"ן בשם יהודה. כותב שלום (שם עמ' 306): "בספר תולדות הרמב"ן לר' מאיר רפאפורט (תרנ"ח, עמ' 15-14) אין זכר לבן הרמב"ן ששמו יהודה (בניו הידועים לבעל ס' תולדות הרמב"ן הם ר' שלמה ור' נחמן) ואולי ימצאו תעודות המזכירות אותו".
ממה שהראינו יכולים לקבוע גם בלי תעודות חדשות, נכונות הידיעה על בן של הרמב"ן בשם יהודה. הכותרת שבאגרת המוסר והדברים בספר "מאמר על סודות הא-ב" משלימים זה את זה ומלמדים אחד על השני.
למדנו מן הכותרת של האגרת לפחות דבר ברור אחד. לכותב כ"י פריס של האגרת היה ידוע כי לרמב"ן היה בן בשם יהודה. מלבד גראטץ אין מן החוקרים שדנו באגרת זו המפקפק ביחוסה לרמב"ן – אך האמנם נועדה אגרת זו לבנו יהודה? מדברי שלום מתברר כי יהודה היה חסיד ומקובל, המתאימים דברי המוסר באגרת לבן כזה?
הרי מתוכן האגרת: "…בני הוי זהיר בקריאת שמע שחרית וערבית ובתפלה שלשה פעמים ביום. בני על אכילתך תברך לפניה ולאחריה כמשפט. בני על כל פנים תקרא הפרשה בכל שבת ושבת, ויהיה לך חומש מדוקדק, ויהיה עמך בכל אשר תלך, ולא ימוש מפיך והגית בויומם ולילה כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל…". אפשר לטעון שאין דברים כמו אלה מופנים לבן חסיד. אך יש גם לסבור אחרת, הרי אגרת זו כתובה לבן העומד לפני המלך – ודבר זה נראה לא רק מן הכותרת אלא גם מן התוכן ("ודע כי הראשונים השוו המלך והאש. השמר לעמוד בחצר באימה ובמוסר"). אדם אין צדיק בארץ, והאב הזקן, היודע יצר לב האדם, בפנותו אל בנו המשרת בחצר ואין עתותיו בידו, מעורר אותו על המצוות היום-יומיות שהן המישרות והמשמרות את האדם, מזהיר אותו לא להגרר אחרי מעשי-סביבתו (יש באגרת אזהרה רבה מפני בנות העמים) ומצוה לו שגם בשרותו ובעשותו בשליחות המלך, יהיה חומש עמו כדי שתורת ד' לא תמוש מפיו. ויש עוד דברים נשגבים במכתב זה: "…ודע כי אין פיך שלך ואין ידך בגבולך אלא הכל ביד האלוקים לעשות… וכל דבר אשר ידעת בני שאני מואס אותו אל תאהב אתה לעשותו…". ראויים הם הדברים לרמב"ן , ואולי ראויים להאמר גם לבן ירא וחסיד. הנועדה אגרת זו לבנו יהודה? יש פנים לכאן ולכאן, ומידי ספק לא יצאנו[2].
[1] שכטר פירסם את האגרת מכתב-יד ליידן. אמנם היה לפניו כפי שהוא מציין בעצמו גם העתק מכתב-יד פריס, יתכן שגם הוא בדומה לרפאפורט לא שם לב לשם יהודה שבכותרת, באשר לא היה ידוע לו בן לרמב"ן בשם זה. יתכן גם שהמעתיק בשביל שכטר את כ"י פריס לא טרח להעתיק את הכותרת במלואה.
באחרונה נדפסה אגרת זו ב"כתבי הרמב"ן" מהדורת ח.ד. שעוועל (מוסד הרב קוק, תשכ"ג, כרך א, עמ' שסט-שעא). בעוד ששכטר נוקט בזהירות בקביעתו כי האגרת נועדה לשלמה, מניח הרב שעוועל כבר בודאות כי כך הדבר.
הרב שעוועל כותב שם בין היתר: "ואל נא יהיה הדבר תמוה בעינינו – שיהיה בן רב גדול כזה משרת בבית המלך – כי בסוף הויכוח כותב רבינו שנפטר מאת המלך ב'אהבה רבה', ובודאי עלינו להניח שהיתה לו שם השפעה. ועוברת שירותם של רבים ושלמים בחצרות המלכים באותה תקופה מן המפורסמות היא שאינם צריכים עוד חיזוק וראיה".
ואם כי הדברים על שימוש יהודים בחצרות מלכי ספרד נכונים וידועים, יש להעיר על דברי הרב שעוועל בנוגע להשפעת הרמ"ן שם, כלומר בחצר בה שימש הבן. הרמב"ן חי בארגון ולפני מלך ארגון התקיים הויכוח. לפי כותרת האגרת שימש הבן בחצר מלך קשטיליה. ארגון וקשטיליה היו אז שתי מלכויות נפרדות.
[2] יורשה לי כאן להוסיף כמה מלים בדבר אגרת המוסר השניה המיוחסת לרמב"ן והנועדה לבנו נחמן.
במאמר ב"תלפיות" (כרך ח, חוברות א-ב, ניסן תשכ"א, עמ' 53-49) הראיתי כי אגרת מוסר זו, שעליה נאמר כי הרמב"ן שלחה לבנו נחמן, יוחסה בטעות לרמב"ן, דברי האגרת מובאים בשנויים מסויימים בספר "כל בו" וב"ארחות חיים" בשם רבי משה מאיוורא. כתבתי אז כי כמדומני לא עמדו החוקרים על הקבלה זו. ואמנם בדקתי אז דבריהם של כל כותבי תולדות הרמב"ן ולא מצאתי מי שהעיר על כך. ברם באחרונה ראיתי כי נחמיה בריל בהערה למאמרו "לתולדות ספרות המוסר היהודית בימי הבינים" (יאהרביכר פור יודישה גשיכטה אונד ליטרטור, כרכים 6-5, 1883 עמ' 92, הערה 7) מציין את הדבר. דעתו של בריל כי יש להכריע בין הרמב"ן לבין רבינו משה מאיוורא למי מהם ליחס דברי המוסר האלה. במאמרי הבאתי נוסף על ההקבלה הנזכרת, גם דברי רבינו משה מאיוורא המובאים על ידי רבינו פרץ בן אליהו, בן דורו של הרמב"ן, בהגהותיו לפמ"ק, ומהם יש להכריע כי אמנם רבינו משה מאיוורא הוא מחבר דברי המוסר האלה.
מאת טוביה פרשל מתוך סיני נ"ז