א
התפילה המתפרסמת כאן נתחברה בימי מלחמת העולם הראשונה על ידי הרב רפאל אהרן בן-שמעון, רבה הראשי של מצרים[א], בשביל חיילי הגדודים העברים ששרתו בצבא הבריטי, להתפלל אותה על הגבול בין מצרים וארץ ישראל, בשעת כניסתם לארץ בנסעם לשם ממצרים דרך חצי-האי סיני.
בספרות הרחבה על הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה – זכרונות של חיילים וספרי מחקר – נאמר רק מעט על תפילה זו. מן הדברים המעטים האלה, שיובאו להלן, הננו למדים, כי, כנראה, רק בכניסתו של "הגדוד ה-38 של קלעי המלך", הוא הגדוד העברי הראשון שהגיע לארץ ממצרים, נאמרה תפילה זו[ב]. הננו גם למדים כי לא כל החיילים אמרו תפילה זו. היא נקראה על ידי הרב אייזק לייב פאלק, הרב הצבאי של הגדודים. על כן מסתבר שרק עותקים מעטים הוכנו מתפילה זו.
העותק בו השתמשנו נכתב על ידי סופר על נייר-הכתיבה הרשמי של "ב"ד הצדק דק"ק מצרים יע"א". בראש הדף נדפס גם באותיות לטיניות השם הצרפתי של המוסד הרבני הזה: Le Grand Rabbinat du Caire – Egypt (הרבנות הראשית של מצרים – קהיר.) וכן נדפס שם בערבית: משרד הרבנות, מצרים.
גם רשום על הדף, באותיות זעירות, כתוב וחתום על ידי הרב בן-שמעון, כי התפילה נתחברה על ידו.
עותק התפילה הנ"ל נמכר במכירה פומבית של חברת "יודאיקה-ירושלים" בפברואר 1997[ג]. מוצאו לא ידוע. יש להניח כי העותקים האחרים הם בעלי אותה הצורה. (פניתי לארכיונים צבוריים שונים בארץ במטרה לאתר עותקים אחרים, אבל הדבר לא עלה בידי. במחשב של מכון ז'בוטינסקי בתל-אביב נרשם כי באחד התיקים בו תעודות המתיחסות לגדודים העבריים של מלחמת העולם הראשונה מצויה "תפילה לשלום אנשי הגדוד העברי" – שיתכן שהיא התפילה עליה מדובר כאן – אך בבדיקת התיק נתגלה שהתפילה איננה שם).
נמסור כאן בקצרה את תולדות "הגדוד ה-38 של קלעי המלך" מראשית גיוסו באנגליה בספמבר של שנת 1917 עד הגיעו לארץ בחודש יוני של שנת [ד]1918.
ב
בי"ז ליולי 1917 קיבל הלויטנט קול. ג'ון הנרי פטרסון, שהיה מפקד "גדוד נהגי הפרדות של ציון" בגליפולי, וכעת פקד על "גדוד קלעי המלך של דבלין" מברק לקבל לידיו את ארגונו של הלגיון היהודי העומד להתגייס, בחודש אבגוסט הודיע רשמית "לונדון גאזט" על הקמת הלגיון. פטרסון נתמנה מפקד אחד מגדודיו.
בספטמבר הוחל בגיוס החיילים לגדודים העבריים. המגוייסים נשלוחו למחנה קרוין חיל בפלימוט. כגרעין לגדודים שימשה קבוצה מוותיקי "גדוד נהגי הפרדות". לאחר פירוקו של גדוד זה, היו מחבריו שהתגייסו מחדש לצבא הבריטי. כעת הועברו מגדודם החדש לפלמוט. רוב-רובם של המגוייסים היו יוצאי רוסיה, שלפי הסדר בין שלטונות אנגליה וממשלת קרנסקי היו מחוייבים בשרות. לפלימוט החלו להגיע קבוצות של עשרים-שלושים איש מכל קצות אנגליה. הם היו בעלי מקצועות שונים, אך רובם היו חייטים או אנשים הקשורים למקצוע זה. גדודו של פטרסון, שהיה הראשון להתארגן, נקרא "הגדוד ה-38 של קלעי המלך".
בתחילה היה כמעט מוסכם כי לגדודים העבריים יהיו שם וסמל יהודיים, ברם ב-30 לאבגוסט התיצבה משלחת של מתובבלים, אילי הון, לפני שר המלחמה הלורד דרבי והביעה התנגדות להקמת הגדודים העבריים. הלורד דרבי הרגיע אותם כי הגדודים העבריי לא ייקראו בשם יהודי, אלא יקבלו את שמות הגדודים הרגילים וישלחו אותם למקום אליו יוחלט לשלוח אותם ולאו דוקא לארץ-ישראל.
החלטה זו עוררה מורת רוח רבה בקרב שדרות רחבות של יהודי אנגליה. פטרסון היה מרוגז מאד ובקש לשחרר אותו מתפקידו. ז'בוטינסקי ביקר במערכת ה"טיימס" ולמחרתו הופיע בעתון זה מאמר ראשי שגינה בחריפות את החלטת שר המלחמה. ב-5 לספטמבר ביקרה משלחת ציונית אצל הלורד דרבי. הלה הבטיח לאנשי המשלחת כי האופי היהודי של הגדודים יישמר ואין שום סיבות לחשוש שהם לא יישלחו אל אותה החזית עליה חשבו – כלומר לארץ ישראל. בנוגע לשינוי שם הלגיון אמר כי לגיון יהודי הוא תואר כבוד וספק הוא אם מן הראוי לתת שם זה לחטיבה שעדיין לא הספיקה להראות יכולתה בשדה הקרב. הוא הבטיח שם הגדודים העבריים יצטיינו בשדה הקרב ינתנו להם שם וסמל יהודיים[ה]. הוא גם הבטיח שיספקו מאכל כשר לאנשי הגדודים וכי יום השבת יהיה יום המנוחה הרשמי בגדודים העבריים.
כעבור כמה ימים נקרא פטרסון למשרד המלחמה שם הוגד לו על ידי הגנרל-אדיוטנט להתיחס לגדודים העבריים כמו לגדוד אנגלי רגיל. "שטויות" כמו מאכלים כשרים, מנוחת יום השבת וכדומה לא תקומנה ולא תהיינה. פטרסון הסביר לו כי אי אפשר יהיה לו להפוך את אנשיו לחיילים טובים אם לא רשה להם להיות יהודים טובים. לאחר שובו לפלימוט הגיש את התפטרותו[ו]. החזירו לו את כתב ההתפטרות כדי שימלך עוד בדבר. בינתים נתקבל מברק ממשרד המלחמה כי יסופקו מאכלים כשרים לחייליו וכי יום השבת יהיה יום מנוחתם. כעבור כמה ימים הגיעה תעודה המאשרת הדברים.
מרצים יהודיים ביקרו אצל החיילים והירצו על נושאים שונים. על פי בקשתו של ד"ר חיים וייצמן יצא הראי"ה קוק זצ"ל ששימש אז כרבה של קהילת "מחזיקי הדת" בוייטשפל, לונדון, אל המחנה כדי לעודד את החיילים לקראת יציאתם אל חזית-המלחמה בארץ.
הרב פתח את דבריו בברכת כהנים. ביידיש קרא לחיילים לזכור כי אחרי שנות גלות מרובות הטילה עליהם ההשגחה העליונה לצעוד בראש מחנה הכיבוש לשחרר ארצנו הקדושה מעול זרים. "יהי ד' עמכם לשמור אתכם בדרך מסעכם. בטוח אני כי בהיותכם שלוחי מצוה לא יגיעכם חלילה שום צער ושום נזק", אמר[ז].
ב-5 לפברואר 1918 הפליג גדודו של פטרסון באניה מן סאוטהמטון לצרפת כדי להמשיך משם את דרכו למצרים.
כמה ימים לפני כן הובא חצי-הגדוד ללונדון לשם צעדה ברחובות העיר. אנשי צבא רמי-דרג, ראש העיר ואישי צבור אחרים קידמו בברכה את הצועדים ואת מפקדם פטרסון, אשר רכב על סוס לפניהם. המונים, המונים הריעו לכבודם. גדולות היו ביחוד השמחה וההתלהבות בשכונות היהודיות.
זאב ז'בוטינסקי, מהוגי הרעיון של הגדודים העבריים שעמל בלי הרף להקמתם הועלה באותו יום לדרגת לויטנט, הוא היה מן ראשי הצועדים הוא מספר:
"ב-2 בפברואר 1918 צעד בסך עם רובים מכודנים הגדוד העברי הראשון ברחובות הראשיים של לונדון, וכן גם ברחובות וייטשפל.
"מן ה'סיטי' פנה הגדוד אל וייטשפל שם המתין לנו… המון של רבבות ברחובות, בחלונות, על הגגות. דגלים תכולים לבנים היו תלויים מעל כל חנות קטנה, נשים בכו ברחובות משמחה ועבדקנים זקנים נענעו בזקניהם השבים ובירכו בלחש: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".
נערכה סעודה חגיגית לכבוד הצועדים. אחד הנואמים בה היה הרב ד"ר יוסף הרץ, רבה הראשי של בריטניה.
מן סאוטהמפטון הפליגו אנשי הגדוד לשרבורג ומשם נסעו ברכבת דרך צרפת ואיטליה לאוטרנטו אשר בדרום איטליה. לאנשי הגדוד, שמנו למעלה מתשע מאות איש, נלוה הרב הצבאי א. ל. פאלק, שפטרסון השתדל רבות לרכוש את שרותו בשביל הגדוד, פטרסון כתב על פאלק, שהיה איש "מזרחי" ובלונדון נהיה לתלמידו ומעריצו של הרב קוק[ח], כי "במשך כל ימי שרותו אצלנו היה למעלה מכל שבח". ז'בוטינסקי כתב עליו, בין היתר: "אדם צעיר ונלהב ואמיץ לב ביותר בחזית האש. ועוד: ,דרשותיו היו נלהבות… ורבות תוכן, צריך זה קרא הרבה מאד במקצועו".
בזמן שהות הגדוד באוטרנטו, משם עמד להפליג למצרים, הלכו פטרסון והרב פאלק בלוית ז'בוטינסקי לרכוש ארון לספר התורה שניתן לגדוד במתנה על ידי קהילת פלימוט[ט]. לאחר תפילת שבת האחרונה של הגדוד באוטרנטו, לפני הפלגתם מנמל העיר, אמר פטרסון לחייליו שכל זמן שארון הקודש וספר התורה יהיו עמהם "אין להם לפחד, כי לא צוללת ולא סערה לא תטרידנו".
ב-25 לפברואר הפליגו אנשי הגדוד בלוית שלוש משחתות יפניות. הם הגיעו לאלכסנדריה ב-28 לחודש.
פטרסון כותב כי בכל הדרך לא נראתה צוללת או אפילו אדוה בים. הוא גם מוסר כי האניה בה נסעו טובעה בנסיעה שלאחר זו.
אנשי הגדוד נתקבלו בהתלהבות על ידי יהודי אלכסנדריה וקהיר. נערכו תפילות שבת חגיגיות וקבלות פנים נהדרות. הגדוד חנה בחלמיה, כפר במרחק כמה מילים מקהיר, שם המשיך באמוניו והתכונן לעבור לארץ ישראל.
ב-5 ליוני יצא הגדוד לארץ ישראל ברכבת דרך חצי-האי סיני. בתארו את המסע כותב פטרסון בין היתר: "רב הגדוד, אדם נבון, סידר מראש שיחצצרו בחצוצרותנו ויתפללו תפילה קצרה בהגיע הגדוד בפעם הראשונה לארץ האבות"[י].
רומן פרויליך, חייל הגדודים העבריים, תיאר מעמד זה בספרו האנגלי Soldiers in Judea (חיילים ביהודה, ניו-יורק, 1964) בזו הלשון:
"השכם בבוקר נעצרה הרכבת לפתע פתאום. החיילים נצטוו להסתדר ולעמוד דום. קול. פטרסון, זקוף קומה ובתלבושת צבאית מלאה, הגיד לחיילים, מתוך רגש אחריות, גלוי לכל, כי עומדים להכנס לגבול ביתם הלאומי, וכי מן הראוי לציין רגע היסטורי זה בטכסים מתאימים, סמל נתן פקודה והחצוצרות נשמעו. רוורנד פאלק אמר תפילה פשוטה, הוא דיבר בשלוה ובבטחה, החיילים היו מרוגשים מאד, מודעים היו למשמעות של המלים המסורתיות אשר נראו כמחזקות ומאמצות אותם. כעבור כמה רגעים נסתיים הטכס. קולות-צהלה רמים פרצו מפיות האנשים. המתיחות פגה, האנשים חזרו לרכבת[יא].
יש להניח בודאות כי התפילה שקרא הרב פאלק היתה זו שחיבר רבה של מצרים לשעת כניסת החיילים לארץ.
את השבת הראשונה בארץ עשו אנשי הגדוד בצריפין, פטרסון כותב בספרו כי בשבת זו נאמרו תפילות מיוחדות, בתוכן אחת שנתחברה על ידי החכם באשי של מצרים, רבי שמעון (צ"ל בן-שמעון).
רומן פרויליך כותב על שבת זו כי אנשי הגדוד חגגו אותה בתפילות מיוחדות שנתחברו על ידי הרב הראשי של מצרים.
מסתבר שגם כאן הכוונה לתפילה הנ"ל של רבה של מצרים. אמרו אותה בהשמטות או שנויים מסוימים (ואולי אמרו אותה גם בהזדמנויות אחרות, כמו בתפילת החגים, אם כי, כנראה, לא נזכר הדבר בספרי הזכרונות של החיילים)[יב].
תפלה אשר יעתירו לה' אנשי הגדוד העברי אשר בחיל הצבא הביטאני הנוסעים לעיקו"ת (לעיר קדשו ותפארתנו) ירושלם תובב"א וכאשר תעמודנה רגליהם על הקו המבדיל בין גבול אדמת מצרים וגבול אדמת הקדש, ישפכו צקון להשם בתפלה הזאת. ויהי רצון שתקובל ברצון ויגיעו למחוז חפצם לשלום, אמן.
רבון העולמים אלוקי הצבאות, אתה האל הפועל גבורות ואדון הנפלאות, המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים ובתחנונים, המשנה עתים ומחליף הזמנים, לפניך אנחנו כורעם ומשתחוים אפים ארץ, ומודים אנחנו לך על חסדיך הגדולים והעצומים, אשר אתה עושה אם יצוריך כל הימים, ועתה הגדלתה חסדך עוד עם עמך ישראל, וזכרונו בא לפניך לטובה לאמר לצרותיו די, ובמאמריך, ובגזירת השגחתך העליונה, ובפקודתך הרוממה, נתת בלב אדונינו המלך [כמאמר הכתוב לב מלך ביד ה'] הצדיק והחסיד והרחמן.
ג'ורג' החמישי מלך בריטאניא וקיסר הודו יר"ה ובלב כל שריו ויועציו הנאורים, להחזיר את עם ישראל על אדמת נחלתו, וכן נתת בלב מלכי התבל יר"ה להסכים על ידו בצדקת לבו זאת, ואדונינו הקיסר ירום הודו, הוא הרוח החיה באופני התנועה הגדולה והנשגבה הזאת, וכל לבבו שם להחיות את הארץ הקדושה, ולהקימה מעפר חרבנה, ולעוררה משוממותיה למען תת את פלסטין לנחלה לעמה הראשון והגולה ממנה זה כמה מאות שנים, זכרה ה' לטובה לו ולמלכותו, לדור עולם, אמן.
ואנחנו בני הגדוד העברי, אנשי החיל העובדים בצבא בריטאניא הגדולה והנאורה, הננו היום עוברים חלוצים בראשונה, על פי פקודת אדונינו הקיסר ירום הודו, ללכת אל ירושלם ואל אה"ק לתור לישראל מנוחה, בתת שמה סדרים נכונים, ומשטרים הגונים, להפרחת הישוב באה"ק ולעמוד על משמרת עבודתינו שמה, ככל אשר יורו אותנו שרי ופקידי החיל אשר אנחנו נכנעים לפקודתם.
והיום הזה אשר עומדות רגלינו על קו קצה גבול מצרים, וראש לגבול אה"ק, ופנינו הולכים קדימה לבא לעיקו"ת ירושלים ת"ו לרצות את אבניה ולחונן את עפרה, במקום הנקודה הזאת אנחנו שופכים שיח תפלתינו, לפניך אב הרחמים, היה נא בעזרתינו, ולהגיענו לשלום למחוז חפצנו, אל ארצנו החביבה והנחמדה, אשר אליה תערג כל נפש איש ישראל, הגן בעדנו, והצילנו נא מכף כל אויב ושונא מיושבי הארץ לפנים, תפל עליהם אימתה ופחד, עד בואנו בשלום לארצנו, ולא נצטרך לאחוז בחרב ולהריק חנית, ולהלחם עם אויבינו, לא מלחמת מגן ולא מלחמת תנופה, רק שלום יהיה לנו מסביב.
וכשם שבצאת ישראל ממצרים בשנים קדמוניות, והוצאתם מעבדות לחירות, להביאם אל הארץ הטובה שנשבעת להם למורשה, היית למו למגן וצנה בכל הדרך אשר הלכו בה, ובצל כנפי רחמיך גוננת עליהם יומם ולילה, ותשמרם מכל דבר רע עדי באו אל הארץ והתנחלו בה איש איש נחלתו, כן ברחמיך המרובים אשר לא תמו ולא יתמו לעד, תגונן עלינו ותצליח את דרכנו אשר אנחנו הולכים עליה, ותעזרנו להפרחת הישוב ולהגדלת ישועות בארץ עדי תהיה לתהלה בארץ ולתפארת משוש תבל, ותתן [מלה לא ברורה] ובריאות חזקה לעמוד הכן על משמרת עבודתנו לטובת הארץ ולהעם היושבים עליה, ונמצא חן בעיני אלוקים ואדם.
והשקיפה נא ממעון שבתך מן השמים וברך את הוד מלכות אדונינו הקיסר יר"ה ושריו ויועציו, ואל כל עם בריטאניא הנאור, ברכם משמי מעונך בברכת חיים ושלום, ובריאות גוף, ואורך ימים, והצלחה, וברכה, בכל מעשי ידיהם, ותהיה ידם בעורף אויביהם, תשמרם ותנצרם מכל צער ונזק ולא תאונה אליהם רעה, ונגע לא יקרב באהלם מעתה ועד עולם. אמן.
טוביה פרשל מתוך "קובץ הציונות הדתית" בעריכת שמחה רז תשס"ב – 2002
[א] ראה עליו ב"אנציקלופדיה של הציונות הדתית" (בעריכת יצחק רפאל). הערך נכתב על ידי מ. ד. גאון. ראה על תמיכת הרב בן-שמעון ברב קוק להיות רבה של ירושלים בספרו של שמחה רז "מלאכים כבני אדם" (עמ' 44).
[ב] "הגדוד ה-39 של קלעי המלך", הגדוד השני של הגדודים העבריים, הגיע למצרים מאנגליה אחרי הגדוד ה-38. הוא היה מורכב מ-300 איש שגויסו באנגליה ומ-350 מתנדבים מארצות הברית.
בחודש אבגוסט הועברו בשני משלוחים ממצרים אל הארץ, ד"ר רדקליף סאלאמן, רופא יהודי מאנגליה, היה במשלוח הראשון, הוא כתב ספר על שרותו בגדודים: Palestine Reclaimed לייב נירענשטיין, מתנדב מארצות הברית, היה במשלוח השני. הוא כתב ספר ביידיש "אין קאמפף פארן לאנד" (לונדון, 1928) שניהם, סאלאמן ונירענשטיין, אינם מזכירים מעמד של תפילה בגבול מצרים-ארץ ישראל בפרקים בהם הם מספרים על נסיעתם דרך חצי-האי סיני לארץ ישראל.
[ג] עותק התפילה נקנה על ידי מר דניאל רוזנברג מחשמונאים. רוזנברג שגדל באנגליה הוא אספן יודאיקה, ביחוד של ספרים ותעודות הנוגעים לשיבת ישראל לארצו. הוא תירגם לאנגלית חוברתו של הרב משה קצינלנבוגין "מעיני הישועה" נחמות הנביאים באחרית הימים לפי הגר"א, ופירסם בבימות שונות תעודות היסטוריות ודברי רבנים מן המאות האחרונות, העניק מאוספו העשיר פריטים שונים לספריות ומוזיאונים יהודיים, הוא מסר תרגום אנגלי של התפילה של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה למוזיאון הצבאי של ארגון ותיקי המלחמה היהודיים (AJEX) אשר בצפון לונדון.
אני מודה למר רוזנברג על שהעמיד לרשותי את עותק התפילה שברשותו.
[ד] הדברים מבוססים בעיקר על ספרו של ג'. ח. פטרסון "עם הגדודים העבריים בארץ ישראל, (עברית א. ולי), תרפ"ט, ועל "מגילת הגדוד" לז. ז'בוטינסקי (משרד הבטחון, תשנ"א) וכן על ספרים אחרים.
[ה] הבטחה זאת קוימה. ב-1919 פורסם רשמית כי לשם הגדוד ה-38 נוסף "הראשון ליהודה". ניתן לו סמל: מנורה עם הכתובת "קדימה". וראה דברי ז'בוטינסקי בספרו (עמ' 39) שהרבה זמן לפני זה, עוד בלונדון, "הרשו לנו לתלות על שער בית הגיוס המרכזי שלנו… שלט עם כתובת עברית 'גדוד ל"ח לקלעי המלך'. בעתונות ואפילו בחליפת המכתבים הרשמית היו קוראים לנו כקודם (ז"א לפני הביטול של השם היהודי) Jewish Rcgimcnt . ועיין עוד שם.
[ו] פטרסון, בן למשפחה פרוטסטנטית באירלנדיה שגדל על התנ"ך והיה דבוק בו, היה תומך נלהב בשאיפות הלאומיות היהודיות, דבר שגרם לו לעתים להתנגש עם השלטונות הבריטיים הצבאיים במזרח התיכון שהיו עוינים את הציונות.
הוא ביקש לעזור לחייליו היהודיים לשמור את מצוות דתם וגם עודד אותם בכך. ז'בוטינסקי מתאר את תפילת השבת בגדודו של פטרסון: "היו מכנסים בבוקר את הבאטאליון לתפילה חגיגית בנוכחותם של כל הקצינים והחיילים, באמצע מקום הטכס התנוסס דגל תכול-לבן, הפאדרה (הרב הצבאי) קרא בספר תורה אמיתי ואחר דרשתו שרה המקהלה את "התקוה" ואת ההימנון האנגלי."
[ז] ראה בספרו של שמואל אבידור, "האיש נגד הזרם", עמ' קיז, ובספרו האנגלי של רומן פרויליך הנזכר לקמן, עמ' 28.
[ח] על הערצתו של הרב פאלק את הרב קוק, ראה בספרו של שמחה רז "מלאכים כבני אדם, עמ' 443-442.
[ט] כך כותב פטרסון בספרו. ז'בוטינסקי אף הוא מספר על רכישת הארון על ידי פטרסון והרב פאלק, אך אינו מזכיר כי הוא היה אז יחד אתם.
[י] בעקבות פטרסון כותב יגאל עילם ("הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה", 1973, עמ' 239) "הרב פאלק דאג לכך שלא תהא חווית הכניסה לארץ הקודש נעדרת טכסיות, הגדוד עצר, חצוצרות הריעו, נערכה תפילה קצרה".
[יא] יש להסתפק אם רומן פרויליך שהיה מתנדב מארצות הברית השתתף באותו מעמד, בהקדמתו לספרו הוא כותב: הרבה ממה שכתבתי הייתי עד ראייה לו, השאר קבלתי מחברי החיילים, ולמדתי מיומניהם, מכתביהם, מחיבוריהם שראו אור הדפוס ומספריהם, שבכתב-יד השמורים כעת ב"בית הגדודים" באביחיל, ישראל.
[יב] שני הגדודים ה-38 וה-39, היו היחידים שהשתתפו בקרבות בארץ ונטלו חלק בשחרורה.
גדוד ה-40 שהיה מורכב ברובו ממתנדבים מצפון אמריקה ומנה 1400 איש, יצא באמצע אבגוסט מסאוטהמפטון, דרך צרפת ואיטליה, למצרים. ביוני 1918 הוקם גדוד מתנדבים בארץ ישראל. בתחילת יולי יצאו 700 מתנדבים מן הארץ לאימונים במצרים. לאחר מכן צורפו למתנדבים אלה מתנדבים ממצרים, יותר ממאה יהודים ששרתו בצבא התורכי ונפלו בשבי ו-150 צעירים מן הגליל לאחר ששוחרר.
שני הגדודים האלה לא זכו להשתתף בשחרור הארץ. הם הועברו לארץ רק לאחר שביתת הנשק. מובן ששני הגדודים האלה לא יכלו להשתמש בתפילה המתפרסמת כאן.