(מתוך פנקס הקהלה הראשונה בעולם החדש)
אחרי כבוש ארצות אמריקה הדרומית על ידי ספרד ופורטוגל היגרו אנוסים רבים משתי מדינות אלה למושבות החדשות שמעבר לים בתקוה למצוא שם מקלט ומחסה מידי האינקויזיציה. אך זו באה בעקבותיהם. בכל רחבי המושבות הספרדיות והפורטוגזיות באמריקה הדרומית והמרכזית הועלו אנוסים על מוקדי אש בידי כנסית האהבה והרחמים.
בין המדינות בהן נרדפו האנוסים בחרב ואש היתה גם ברזיליה שעמדה תחת שלטון פורטוגזי. רק זמן קצר היתה קיימת בארץ זו קהלה יהודית שהיתה יכולה מבלי פחד מפני השלטונות לשמור את מצות אלוקי ישראל. היה זה בזמן שלטונם הזמני של ההולנדים על חלק מברזיל. בסתו 1629 הגיע צי הולנדי גדול אל פרנמבוקו. ההולנדים הכריזו חופש דת גמור במושבתם החדשה והחל משנת 1630 התחילו מאות יהודים לזרום מאמסטרדם ומקומות אחרים לפרנמבוקו. יחד עם אנוסים מקומיים, שבזמן שלטון הפורטוגיזים שמרו על יהדותם בסתר ואחרי כבוש ההולנדים חזרו בגלוי לאמונת אבותיהם, יסדו ברסיפה ובמוריציה שתי קהלות עבריות הנחשבות כהראשונות בעולם החדש. "צור ישראל" היה שם הקהלה ברסיפה שהיתה הגדולה ומשוכללת יותר. שם השניה היה "מגן אברהם", במשך השנים היתה קהלה זו סניף לראשונה.
קהלות אלו התקיימו רק עד שנת 1654. באותה שנה כבשו הפורטוגיזים בחזרה את פרנמבוקו והיהודים והאנוסים לשעבר הלכו לגולה. לא היינו יודעים שום דבר על חיי קהלות אלו לא נשתמר פנקס קהלת "צור ישראל" באוצר הספרים של הקהלה הספרדית באמסטרדם. נראה שאחד הגולים שחזר לאמסטרדם הביא אותו אתו.
מפנקס (1) זה שלפני שנה נתפרסם בראשונה בשלמות (2) אנו למדים סדרי הקהלה ומוסדותיה, שמות חבריה ונוהגיה, ברסיפה התגוררו אז בערך 500 יהודים. הם היו ברובם סוחרים שעסקו ביבוא ויצוא של סוכר, טבק, זהב, כסף, אבנים יקרות, מוצרים שונים, עבדים ועוד. התגוררו בבתים יפים, סמוכים אחד לשני רחובות רבים נקראו עליהם: "רחוב היהודים", "ככר היהודים" ועוד.
בראש הקהלה עמד "מעמד" בן חמשה חברים שנבחרו מדי שנה והם השגיחו בעין פקוחה על סדר העדה. כאן המקום לצטט אחדות מתקנותיה, שהיו דומות לתקנות (הסכמות) העדות הספרדיות באמסטרדם, ונציה וערים אחרות. העולים לתורה נקבעו על ידי הגרלה. חזן הקהלה היה מצווה לעבור בכל ערב שבת על פרשת השבוע בספר תורה לראות אם אין פסול בתוכו. אם היה מתברר בשעת הקריאה בשבת שספר התורה פסול והיה צורך לקרוא באחר הוטל קנס על החזן. סעיף אחר מזהיר את בני הקהלה לא להביא ולא לקבל מכתבים מבית הדואר בשבת. תקנה אחרת אוסרת וכוחים ופולמוסים דתיים עם בני אמונה אחרת. הסבה לאסור זה היא, כי האנוסים ששנים רבות היו נאלצים לשמור על יהדותם בסתר ולשאת מסוה הנצרות על פניהם לא נמנעו בוכוחים דתיים לחרף ולגדף את הנצרות במילים חריפות ביותר, דבר שהיה אסור לפי חוקי המדינה ובמקרים רבים נענשו יהודים קשות על ידי השלטונות.
מבין מוסדות הקהלה יש להזכיר: קרן צדקה למתן סיוע לנזקקים, קרן "פדיון שבויים" לפדות יהודים שנשבו על ידי שודדי ים ועמדו בסכנה להשלח לפורטוגל ולהמסר לאינקויציה וקרן ארץ ישראל שכספיה היו מיועדים לעניי ארץ הקודש. הקהלה היתה מקיימת תלמוד תורה שהיה מחולק לכתות נמוכות וגבוהות, בגבוהות היה מגיד חכם העדה שיעורים בתלמוד.
משנת 1642 עד 1654 שמש כחכם הקהלה הרב יצחק אבואב דה פונסקה. הוא בעצמו היה יליד פורטוגל. אחרי לידתו נמלטו הוריו אתו אל אמסטרדם שם למד בישיבתו של רבי מנשה בן ישראל. בהיותו בן 21 נתמנה חכם העדה "בית ישראל" ובתור כזה היה חבר בית דין הספרדים של העיר. משם נקרא לשמש רב לקהלות החדשות שבברזיל ההולנדית.
כידוע חוגגים קהלות רבות בישראל "פורימים קטנים", ימי זכרון לתשועות שנעשו להם או לאבותיהם מידי צר ואויב. גם לקהלת "צור ישראל" ברסיפה חג כזה. היה זה "יום ההודאה" שערכו בכל שנה בתשיעי לתמוז. ומעשה שהיה כן היה: בקיץ 1646 מרדו הפורטוגיזים שבברזיל בשלטונות ההולנדיים והטילו מצור על רסיפה. בתשיעי לתמוז שנת ת"ו (22 ליוני 1646) הגיעו שתי אניות הולנדיות והביאו מזון והבשורה המשמחת שאניות נוספות וחיילים הולנדיים נמצאות בדרך לשחרר את העיר. לזכר מאורע זה קבעה הקהלה יום צום בערב ראש חודש תמוז ויום הודאה בתשיעי לחודש.
נצטט פה דברי הפנקס בנוגע לתקנת יום ההודאה:
"בערב ראש חודש תמוז יצומו אלה מבני הקהלה שרצונם בכך להודות לה' על הישועה שעלה לנו. בשבת הבאה ידרו נדרים ותפלת "מי כמוך", שנתחברה על ידי החכם יצחק אבואב, תאמר אחרי העמידה. בתשיעי לחודש ישירו את שירת משה. לא תערכנה תפלות לחולים וכספי הנדרים יחולקו בין העניים".
מי כמוך היא שיר שבח שנתחבר על ידי חכם העדה. בשערו כתוב: "זכר עשיתי לנפלאות א-ל, ורב טוב לבית ישראל, אשר גמלו ברחמיו, וברוב חסדיו, במדינת בראזיל בבוא אליהם גדודי פורטוגאל, עם נבל, נאצו שמו, להשמיד, להרוג ולאבד את כל אשר בשם ישראל יכנה, טף ונשים ביום אחד בשנה ועל כל איש אשר עליו התו על תגשו, אני הצעיר הקטן יצחק אבואב."
ביום ההודאה עצמו שרה כל הקהלה את שירת משה – זוהי שירת הים. כפי שאמרנו נוהגות קהלות רבות יום הודאה. ביום זה נאמרים מזמורי תהלים אך בשום מקום לא מצאנו מנהג לשיר בו במיוחד שירת הים.
למה קבע החכם יצחק אבואב לבני קהלתו לשיר ביום זה את שירת הים? שירת הים מתאימה באמת לשיר שבח על הצלה וגאולה מידי צר ואויב בכל הדורות. חכמינו אמרו, כי לעתיד לבא בגאולה האחרונה, ישירו בני ישראל שירה זו. אולם כאמור לא קבעו קהלות אחרות אותה בפורימים הקטנים שלהן – נדמה שלחכם אבואב היתה סבה מיוחדת לתקנתו יוצאת דופן זו: לקהלת רסיפה באה ההצלחה דרך הים על ידי אניות המזון והקרב ההולנדיות, על כן התאימה לה ביותר שירת הים.
מתוך "חרות" כ' ניסן תשט"ו
1) Anais da Biblioteca Nacional Rio de Janeiro 1953.
2) The Records of the Earliest Jewish Community in the New World by Arnold Wizmitzer. New York 1954.