בשביעי של פסח שנה זו מלאו מאה שנה להולדתו של שאול גינזבורג, ההיסטוריון והפובליציסטן הנודע, שבמשך שנים רבות היה מראשי המדברים בחיים הציבוריים והספרותיים של יהדות רוסיה.
עודו תלמיד בגימנסיה במינסק עיר מולדתו, היה ממייסדי האגודה "קיבוץ נדחי ישראל", שפעלה למען התיישבות בארץ ישראל, וכתב מאמרים ב"המגיד" ו"המליץ". הוא המשיך בפעילות למען חובבי ציון, כשלמד משפטים באוניברסיטת פטרסבורג, אך פרש לזמן מה מן הכתיבה, וחזר אליה רק בשנת 1892, שעה שהתחיל להשתתף בכתב העת היהודי רוסי "ווסכוד".
בשנת 1901 הוציא ביחד עם פרץ מאריק אוסף של שירי עם יהודיים הנפוצים ברוסיה. שנתיים לאחר מכן יסד עם שבתי רפפורט את ה"פריינד", היומון האידי הראשון ברוסיה. העיתון רב התפוצה וההשפעה היה גורם כביר לחינוך ההמונים ונלחם למען זכויותיה של האוכלוסיה היהודית. גינזבורג שימש עורך ראשי של ה"פריינד" עד שנת 1908, אז שב לעבודתו כעורך דין והתמסר לחקר תולדות יהודי רוסיה.
הוא שימש מזכיר (1903-1897) ולאחר מכן היה חבר הוועד של חברת "מפיצי השכלה", והיה ממייסדי החברה היהודית לספרות (1908-1910). לאחר המהפכה היה מרצה לתולדות יהודי רוסיה במכון היהודי בפטרסבורג (לנינגראד). בשנת 1930 יצא את רוסיה. כמה שנים התגורר בפאריז ובשנת 1933 הגיע לארצות הברית וכאן חי את שנותיו האחרונות.
עדין הנפש ואיש הצנע לכת היה. בנה של משפחה נגידית חרדית, גדל על ברכי התורה וההשכלה גם יחד, ובכל פעילותו הציבורית והספרותית הדריכה אותו אהבתו העזה לכל שכבות העם וזיקתו העמוקה לערכי הדת והמסורת.
במחקריו ההיסטוריים שפירסם ברוסית, אידית ועברית, דן בעיקר בתולדות יהודי רוסיה במאה התשע עשרה. הוא תיאר את החיים הפנימיים של היהודים, גילה פרטים על גזירות ומזימות ששלטון הצאר גזר על האוכלוסיה היהודית וסיפר על אפיזודות שונות מחייהם של קהילות ואישים. מחקריו מבוססים לרוב על מיסמכים ותעודות שגילה בארכיוני המדינה ובאוספים פרטיים. עם זה לא דבק בהם מן היובש של כתבים בלים. חיבוריו כתובים בסגנון חי ותוסס, המקרב מאורעות והתרחשויות העבר ללבו של הקורא.
גינזבורג היה גם עורכם של קבצים ספרותיים ומדעיים, ובתוכם של הרבעון העברי "העבר" (כתב עת לדברי ימי היהודים והיהדות, שני כרכים, פטרוגרד, תרע"ח).
2
שאול גינזבורג וזאב ז'אבוטינסקי היו ידידים. ההיסטוריון העריך עד מאוד את ידידו הצעיר ממנו בארבע עשרה שנים. ד"ר יצחק ריבקינד, שהיה האדם הקרוב ביותר לגינזבורג בשנות חייו האחרונות, יודע לספר הרבה על הערצתו של הלה את ז'אבוטינסקי. גינזבורג היה מעלה על נס את מידת התמסרותו של ז'אבוטינסקי שלא ידעה גבול. הוא ראה בו נזיר החי רק למען האידיאל שלו ולמענו הוא עושה הכל. בזמן שגינזבורג עשה בפאריז, לא היה לו לז'אבוטינסקי טלפון בביתו, וכל אימת שהיה צריך לטלפן, נאלץ היה לרדת מן הקומה החמישית לרחוב. דבר זה הזכיר גינזבורג תכופות כשהיה מספר על זא'בוטינסקי.
הערצתו הגדולה את ז'אבוטינסקי ביטא גם במכתב ששלח לד"ר ריבקינד יום אחרי מותו של המנהיג הרביזיוניסטי.
הדברים נכתבו באידית וניתנים כאן בתרגום עברי:
מותו הפתאומי וללא עת של ז. ז'אבוטינסקי ממש זיעזע אותי. הוא היה אחד האישים הנהדרים ביותר שהיו לנו. יושרו, מסירותו לאידיאל שהוא שירת היתה בלתי מצוייה. איזו אישיות מזהירה ועתירת כשרונות היה ! איזה סופר, איזה פובליציסטן ! מה משונה הדבר שאיש כזה ילך מן העולם והוא אך קרוב לחמישים ותשע שנה[1].
כמה שפכו את דמו ההסתדרות הציונית והעיתונות היהודית – ועתה יערכו לו אזכרות ויכתבו עליו מאמרי תהילה…
המכתב נכתב ב-5 באבגוסט 1940, בטאנרסוויל שבמדינת ניו יורק, שם בילה גינזבורג את ימי הקיץ. היה זה בוודאי אחד ממכתביו האחרונים. הוא נפטר כעבור שלושה חדשים, ב-16 בנובמבר, בניו יורק.
ט. פרשל
מתוך "הדואר" גליון ל"ב, כ' תמוז
[1] ז'אבוטינסקי היה במותו קרוב לשישים.