הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל הראשון לציון מאת שבתי דון יחיא (דניאל)*
בראשית שנת 1950 הגעתי אחרי מסע מלא הרפתקאות דרך הונגריה, יוגוסלביה, בולגריה ותורכיה לסלוניקי. העיר שפעם היתה מאוכלסת ברובה יהודים ובמשך מאות בשנים שמשה מטרופולין ליהדות הספרדית, היתה חרבה. מאז שנקרעה לפני ארבעים שנה, מעל הממלכה העותומנית, השתדלו השלטונות היוונים לנצל מן העיר באופן הדרגתי את אופיה היהודי עם הכבוש הגרמני במלחמת העולם השניה הקיץ הקץ על סלוניקי היהודית.
טיילתי על שפת ימה של העיר, הדייגים ויורדי הים היהודים שפעם שלטו בנמלה לא היו עוד, הרחובות והבתים שפעם המו יהודים היו תפושים על ידי יונים, בתי הכנסת היו חרבים או סגורים, שרידי העדה שחזרו ממקומות מחבואיהם וממחנות ההשמה התרכזו ב"קזה דה קומוניטה" (בית הקהילה). כותלי הבית היו מקושטים בתמונות וצילומים מחיי הקהלה בעבר, ביניהם תמונה המראה את הרב עוזיאל בקרב בני עדתו.
שלוש שנים שמש הרב בן ציון עוזיאל כרבה של סלוניקי במקום הרב יעקב מאיר שבשעת תרע"ט נבחר כאחד הנשיאים של הרבנות הראשית של ארץ ישראל. שלוש השנים האלה, יותר לא רצה להיעדר מן הארץ, היו כולן קודש לעבודה למען התעוררותה מחדש של יהדות יוון לחיים דתיים-לאומיים והידוק קשריה עם ארץ ישראל, השפעתו בשנים האלה היתה מורגשת בכל ענפי החיים החברתיים הרוחניים של העדה.
אנשי סלוניקי לא שכחו את רבם הגדול, הם דברו עליו בהתלהבות וגאון, לפעמים היה נדמה לך כאילו הם רואים בו את השריד האחרון של תפארתם וגדולתם, סלוניקי היהודית איננה עוד, אך עדות לגדולתה הוא האיש שפעם היה רבה והיום הוא ה"ראשון לציון בירושלים", הוא היה הודם והדרם.
גדולה היתה הערצת יהודי המזרח והספרדים בארץ את הרב עוזיאל, גדולה היתה הערצתם של אנשי סלוניקי. אך לא אלו בלבד שבתוכם שמש רב ומנהיג, כל הגולה הספרדית הכירה בו כמנהיג, הם הכירו אותו מהתשובות שהריץ לשאלותיהם, הם הכירוהו מנאומיו והופעותיו בועידות וכנוסים בנלאומיים וממסעיו בגולה בשליחות הישוב. ראוי היה האיש לכל הכבוד הזה, כי כל ימיו היו רצופים אהבה ומסירות אין קץ לעמו ולארצו.
כעת, שנתיים אחר מותו, מונחת לפנינו הביוגרפיה המקיפה הראשונה על האיש. ספרו של שבתי דון יחיא (דניאל) "הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל הראשון לציון" הוא ביוגרפיה למופת. המחבר אינו מסתפק בהרצאת תולדות הרב, דרכו של הצעיר הירושלמי, בן ראש בית הדין של העדה הספרדית החכם ר' יוסף רפאלי[1], מן תלמוד תורה "דורש ציון" שבעיר העתיקה עד למשרת הרבנות הראשית לתל אביב-יפו ומשם לתואר הכי נכבד ביהדות הספרדית "ראשון לציון", אלא גם מתאר בפרוטרוט את הרקע לפעולותיו החברתיות והחנוכיות המסועפות. מועברים לפני הקורא תולדות הישוב, בנינו ומאבקו, תלאותיו ובעיותיו, וחלקו של הרב בכל מאמציו והישגיו.
פרקים מיוחדים מוקדשים לתאור אבותיו ורבותיו, החכמים הגדולים במחיצתם היה נמצא, יחסיו עם רבה הראשי הראשון לארץ-ישראל המחודשת הגראי"ה קוק ולפעולותיו בתור נציג הישוב במוסדותיו השונים, שליחויותיו לגולה והפעותיו בתור דובר עמו לפני השלטונות הזרים במדינה ולפני ועדות בינלאומיות.
נוגעים עד לב הם הפרקים המספרים על פעולותיו לטובת אחיו בימים הנוראים של שלטון ג'מל פחה במלחמת העולם הראשונה. הוא לא נרתע מכל סבל וקרבן. "איננו דואג למה שיקרה לי גם לגרדום הנני מוכן למען ציון", אמר להרב יוסף שפרינצק, שבא אליו באמצע הלילה לבקש ממנו לקבל על עצמו להתיצב לפני ג'מל פחה ולהסביר לו כי התנועה הציונית איננה תנועה אנטי-תורכית.
בספר מובאים קטעים גדולים מתוך נאומיו וחיבוריו המשקפים הגותו ומשנתו, אופן לימודו וגישתו לפתרון בעיות אקטואליות. המחבר אינו מקמץ במלים אלא דן באריכות בכל מאורע בחיי הרב המגלה אותו כלוחם למען ציון, למען תחית עמו וארצו, שפתו ומשפטו.
את הספר נועלת צואתו הנפלאה המסתיימת במלים: "והנני אחיכם, הנפרד מכם לחיי עולם הבא בברכת שלום וגאולת עולם בתקומת כסא מלכות בית דוד ובנין מקדש ה' בעיר הקודש בירושלים."
עומד אתה מקריאת הספר מושפע ומוכרע מרושם אישיותו של הרב ובלי משים עולה על שפתיך השאלה: למה?
למה לא זכה הוא? למה לא זכינו אנחנו? למה לא זכתה תורת ישראל?
לכתר גדול, כתר "ראשון לציון" זכה הרב עוזיאל, אולם בדורנו, דור השואה והמרד, הושט עוד כתר אחר לרב ומנהיג בישראל, כתר יותר גדול ונהדר, להיות בין מנהיגי מרד העם במשעבד.
יותר מכל רב אחר יושב על כסא מדין בישראל בימי המרד היה הוא מסוגל לזכות בכתר זו. הוא, בעל האצילות הספרדית שלא סבל מתסביך נחיתות כלפי הגויים ולבו היה תמיד פתוח לרעיון הגאולה השלמה.
הוא, מעריץ ז'בוטינסקי ותומך בגיוס לגדודים העברים במלחמת העולם הראשונה, הנלחם בעלילת הדם המפא"יית ובא לעזרת החיילים העברים בצבא הבריטי שהתמרדו נגד סמל החרפה, הוא שבני משפחתו היו קשורים למחתרת העברית"[2]… לא שיתף עצמו במלוא משקלו האישי והשפעתו הציבורית במלחמת המחתרת.
האיש שאמר לפני ארבעים שנה: "אינני דואג למה שיקרה לי, גם לגרדום הנני מוכן למען ציון". האיש שאמר בקיץ תש"ח: "אלמלא זקנותי ומחלתי הייתי בעצמי נוטל רובה ורימון ויוצא להגן על רחוב מיידאן ובית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי, שם נולדתי וגדלתי ושם נולדו וגדלו אבותי, הייתי יוצא להגן על כל בית ובית כנסת וסימטה בירושלים שלי."… האיש הזה היה צריך לעמוד על גודל השעה. אילו היה תומך בגלוי בתלמידי ז'בוטינסקי היוצאים לקרב. כמה מעלות היה מעלה את משרת "ראשון לציון" ומקדש תורת ישראל בעם ובאומות.
גדול היה האיש, אולם לגדולת כתר המרד לא הגיע, לא זכה הוא, לא זכינו אנחנו ולא זכתה תורת ישראל.
מתוך "חרות" 25/11/1955.
*הוצאת "המדור הדתי במחלקה לענייני הנוער והחלוץ שלההסתדרות הציונית", ירושלים תשט"ו (1955).[פ.ה.]
[1] המחבר וכתב בכמה מקומות שאביו של הרב היה ראש אב בית דין של העדה הספרדית בירושלים, דומה שהוא פותר כך את ראשי התיבות ראב"ד. פתרון זה מגוחך ואינו נכון, שם התואר הוא ראש בית דין ולא ראש אב בית דין, האל"ף בראשי התיבות מסמנת האות השניה של ראש ואין משמעותה אב, הטעות שגורה ויסודה בהרכבת שני התוארים ראש בית דין ואב בין דין, שהם היינו הך.
[2] הרב עוזיאל ביקר אצל עצורי לח"י במזרע בסוף שנת 1942 על אף איסור הביקורים שהיה קיים.
במחברת סיון אלול תשי"ג כותב מר א' אלמליח: "סיפר לי איש מהימן כששני הצעירים פיינשטיין וברזאני רסקו את עצמם לפני עלותם לגרדום שאל אחד הרבנים את הרב עוזיאל, אם אין בזה משום איבוד עצמם לדעת, האסור לפי התורה. על זה ענה הרב בלי היסוס: "טוב עשו הצעירים למען לא תשלוטנה בהם ידי עשיו, וחלקם בעולם הבא". וכשהוסיף האיש לאמור שטוב יותר היה אילו היו מרסקים יחד אתם גם את תלייניהם, ענה הרב: "גם בזה היתה דרכם נכונה כדי שלא יתערב דם קדושים עם דם טמאים".