א.
שני חכמים כתבו בשנים האחרונות מחקרים על מצוות קידוש לבנה, דיניה ומנהגיה. פרופ' א. נ. צ. רות ב"ידע עם" (כרך יב, מס' 30-31, תשכ"ז) והרב מרדכי הכהן המנוח, אשר מסתו "קידוש לבנה – הזמנים, הברכות והשמחה" נדפסה מחדש באסופת מאמריו "מקדש מעט" שיצאה באחרונה.
נעיר על פרט נוסף בעניינות קידוש לבנה.
ר' אברהם טריביטש כותב בספרו "קורות העתים" (ברין תקס"א) על פטירתו של הרב החסיד והמקובל, ר' שמואל שמעלקי הלוי איש הורוויץ, אב"ד ניקולשבורג, בב' דר"ח אייר של שנת תקל"ח: "ובאותה שנה (בה נפטר) בחודש טבת שלפניו נכסה הלבנה ולא נראית בזמנה לקדשה בקהילתו נ"ש (ניקולשבורג) וכמעט בכל מדינת מעהרין".
משמע שבכמה מקומות היתה אמונה מהלכת בתוך העם, כי כשם שקיום מצוות קידוש לבנה יש בה ברכה והצלה[1], כך אם נמנע מעדה שלימה לקיים מצוה זו, בשל התכסות הלבנה בעננים, יש בכך משום סימן מבשר רעות.
לפי זה מתבאר לנו ביאור יתר המעשה המסופר על ידי רבי משה חאגיז בספרו "צרור החיים" (פרק י'), והמובא כבר על ידי הרב מרדכי הכהן במסתו הנ"ל: "וכבר שמעתי שחודש אחד בק"ק פ"פ דמיין יע"א מחמת העננין עברו ולא קידשו בברכה, וגזרו גדולי העיר תענית".
נראה כי סיבת הצום לא היתה רק ביטול המצווה, מצווה שיש בה "מעין הקבלת פני השכינה" – אלא גם, ואולי בעיקר, האמונה כי המצווה נמנעה מבני העדה באשר אינם מרוצים לפני המקום, ודבר זה סימן רע הוא[2].
לא כולם היו שותפים לאמונה זו. הרב יעקב ריישר מספר בתשובותיו ("שבות יעקב", חלק ב, סימן י' – צוין על ידי "באר היטב" שו"ע או"ח סימן תכו, סעיף א) כי כאשר בא לורמייזא לשמש שם ברבנות, היה חודש מעונן ולא יכלו לקדש הלבנה. סיפרו לו מבני העדה כי שמעו על רב שגזר תענית על הציבור במקרה כגון זה. בעל "שבות יעקב" דן בארוכה בעניין ומסקנתו כי אין מקום לגזירת תענית. אין מקום לחששות. אלה שרצו לקדש הלבנה אך הדבר נבצר מהם כי החודש היה מעונן הם בבחינת מי שחשב לעשות מצווה ונאנס שמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
רבי משה חאגיז ור' יעקב ריישר בני דור אחד היו, ונראה כי המעשה עליו מספר הראשון הוא שנזכר בשו"ת "שבות יעקב".
ב.
"תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקח סימן רע לעובדי כוכבים. לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה וכו' " (סוכה כט, א). מאמר זה, מובן, שאין לו עניין לנאמר למעלה שהמדובר בו בהתכסות הלבנה ולא בליקויה.
בהזדמנות זו, נרשה לנו, בקשר למאמר חז"ל זה, לציין כי מוצאים אנו רושמי כרוניקות, אשר בספרם על צרות שהשיגו את בני עמנו, יש והם מעירים כי בתקופה זו או אחרת היה ליקוי לבנה, ובזה רוצים הם, כנראה, לרמז לדברי חז"ל אלה.
כך כותב רבי יוסף הכהן, כאשר הוא בא לספר על עלילת הדם בטריינטו, אשר בצפון-איטליה: "ותלבש הלבנה קדרות בליל ט"ו לחודש ניסן בשנת רל"ה…" ("עמק הבכא". מהד' קראקא תרנ"ה, עמ' 94. נראה כי הדברים כאן אינם מליצה על אסון לישראל, אלא המכוון לליקוי לבנה ממש).
וכך כותב מחבר תימני בספרו "דופי הזמן" (נדפס על ידי הרב יוסף קאפח ב"ספונות" א. תשי"ז), והוא כרוניקה של שנות בצורת ורעב בתימן, בהן סבלו ביותר היהודים: "בליל ט"ו לחודש חשון שנת תפ"ה) לקתה הלבנה ופניה דומין לשק ושמא לא שלמו עונינו ולבי נוקפי כ"כ שמא ח"ו נתחייבו שונאינו כליה… והשמועות מהלכות ובאות שישראל בכל מקום בצרה גדולה" (עמ' ריא, ועיין עוד שם עמ' קצב).
לבסוף נזכיר את דברי רבי דוד גאנז בהקדמתו לחלק השני של הספר "צמח דוד": "…ראיתי להזכיר מקצת אותות השמים כוכבים ולקוי המאורות שהיו במקצת השנים ומה שקרה והגיע אחר זה והתועלת בזה לעורר את לב הקורא על מאמר רז"ל בפרק הישן (במסכת סוכה) כשלקו המאורות סימן רע לעולם…"
[1] עיין בספר "צרור החיים" הנזכר לקמן, אליהו רבה סימן תר"ב סק"ז. ועיין מגן אברהם או"ח סימן תכו, סעיף ב.
[2] ועיין במגן אברהם הנזכר בהערה הקודמת, ערוך השולחן, או"ח סימן תכ"ו, סעיף י"ב.
טובי' פרשל, מתוך "הדואר" נה תש"ל ע" 32