פגישות בקטלוניה
א.
בשבתי בחדר ההמתנה של בית הנתיבות בברצלונה ומחכה לרכבת לוואלס, עיר קטנה במרחק של כמאה קילומטרים דרומית-מערבית מברצלונה, כמעט שהתחרטתי על החלטתי לבקר בעיר זו.
גם בשנה הקודמת סיירתי בקטלוניה. ביקרתי בגירונה ובטרגונה, שתי ערים בהן שיגשגו פעם חיים יהודיים. עשיתי גם בברצלונה, בה עדה יהודית חדשה, בת 3000 נפש, שראשיתה לפני מלחמת העולם הראשונה. שם גם שרידים ארכיאולוגיים מן הקהילה הגדולה והחשובה שהתקיימה בעיר לפני מאות בשנים.
הפעם ביקשתי לבקר בוואלס, במונטבלנק הסמוכה ובטורטוסה.
היה זה אחר הצהרים. הייתי צריך לחכות כמה שעות לרכבת. אבוא אל העיר סמוך לחשיכה, הרהרתי בלבי, ובערב כבר לא אספיק לראות הרבה. אצטרך ללון בעיר ולעשות בה כמה שעות בבוקר. ומה אפשר לראות שם? פעם ישבו יהודים בוואלס, אך כנראה, לא היתה זו קהילה חשובה ביותר. כמעט שאיננה נזכרת בספרים על תולדות יהודי ספרד. ידועים הרחובות בהם ישבו היהודים ושמם עדיין נקרא עליהם, אך רוב-רובם של הבתים הם בוודאי מתקופות שלאחרי הגירוש. האם כדאית הנסיעה לשם?
ב.
הגעתי לעיר לפנות ערב. שכרתי חדר במלון קטן, השארתי בו חבילותי ויצאתי לחלק העתיק של העיר כדי לראות את השכונה היהודית לשעבר. "רחוב היהודים", Carrer aels Jueus בקטלונית, Calle de los Judios בספרדית, היה רק עשר דקות הליכה מן המלון.
למרות החשיכה לא התקשיתי למצוא אותו. כל מי ששאלתי הכיר אותו והראה לי את הדרך. עברתי ברחוב, סימטה המסתעפת ממנו נקראת Carrer del Call, רחוב ה"קל" המלה "קל" באה מן המלה העברית קהל. "קל" היה שם השכונות היהודיות בקטלוניה ובאי מאיורקה.
בקצה השני של הסימטה נמצא שער. בתוכו קבוע לוח ובו כתובת המוסרת כי לפי מסורת מקומית היה השער שייך לשכונה היהודית "בזמן ישיבת היהודים כאן במאות הי"ג-הט"ו". מפני החשיכה לא הבחנתי בלוח ושאלתי עוברים ושבים אם זהו "שער היהודים".
איש, כבן שלושים, התפנה אלי. "נכון, זה שער היהודים", אמר. "זהו השער הקטן. היה קיים פעם שער גדול. הוא היה נמצא ב"רחוב היהודים" ודרכו היו נכנסים לשכונה היהודית. שער זה נהרס לפני כששים שנה. בוא ואראך את המקום בו עמד".
נתלויתי לאיש, חזרנו ל"רחוב היהודים" והאיש הצביע על מקום, סמוך להתחלת הרחוב, בו היה נמצא השער.
"היום נקרא רחוב היהודים גם חלק קטן של הרחוב שהיה נמצא מחוץ לשער, בעבר, כמובן, התחיל הרחוב ליד הכניסה לשכונה", הסביר לי האיש.
"מנין אתה יודע כל זה?" שאלתיו.
"הרי אני גר בשכונה זו ואני מתעניין בה", השיב בחיוך. "ולא עוד, יש לנו כאן יהודי, היסטוריון, והוא מספר לנו על עברה של השכונה היהודית".
"כאן גר יהודי?" שאלתי בתמיהה.
"כן, חי כאן יהודי. לא בשכונה זו, אך בתוך העיר. קצת רחוק מפה. אם רצונך אקחך אליו", ענה האיש.
"ודאי, שרוצה אני לראותו – הרי גם אני יהודי", אמרתי.
האיש אמר שניסע אל היהודי במכוניתו. הלכתי עמו. לאחר כמה צעדים נעצר לפתע וקרא: "הוי שכחתי כי מכוניתי טעונה תיקון והיא נמצאת במוסך".
הצעתי שניקח מונית, אך הוא לא רצה לשמוע על כך. "בוא עמי", אמר.
אחרי כמה דקות הליכה הגענו לבית בשכונה היהודית. בן לויתי השאיר אותי בחדר-המדרגות האפל ועלה במרוצה במדרגות. פחד אחזני כאשר נשארתי לבד. מה עשיתי? כיצד הלכתי בעינים עצומות אחרי איש זר? הריני כאן לבד. הרחוב בחוץ ריק. השעה מאוחרת. אין עוברים ושבים. האם נפלתי בפח? האם עומדים לשדוד אותי? אם תקרה לי כאן רעה – לא יוודע הדבר לאיש!
ג.
מלמעלה נשמע קולו של האיש. הוא קראני לעלות אליו. בהיסוס אני עולה במדרגות. בהיכנסי לדירתו הוא מציג לפני את רעיתו ומוליך אותי ישר, דרך פרוזדור וחדר גדול, אל מרפסת שבצד האחורי של הבית.
"הרחוב שאתה רואה לפניך הוא 'רחוב היהודים', אמר. חזרנו אל החדר הגדול. הוא ביקשני לשבת ליד השולחן והוא עצמו ניגש לטלפון לטלפן ליהודי.
רעיתו של מארחי הראתה לי שתי חוברות בלשון הקטלונית. האחת היתה מודפסת, השניה כתובה ביד ובמכונת כתיבה ומשוכפלת, שתיהן דנו בתולדות העיר ובכל אחת מהן היה פרק על הישוב היהודי שהיה קיים פעם בוואלס.
מאוחר יותר למדתי כי מארחי הוא מורה למלאכת-יד. גם רעיתו מלמדת בבית-ספר. כדי שתוכל לעלות דרגה עליה להוסיף ולהשתלם במקצועות מסויימים. היא בחרה ללמוד תולדות הישוב היהודי בוואלס, ההיסטוריון היהודי, עליו סיפר לי בעלה, הוא ידידם של בני הזוג והוא עוזר לאשה בלימודיה.
האשה כיבדה אותי במשקה קר, רק זה ביקשתי כאשר הציעה לי אוכל, ומסרה לי במתנה את החוברת המודפסת. "אינני יכולה לתת לך את החוברת השניה", אמרה כמתנצלת. "זו יצאה במספר לא גדול של טפסים, ואינני יודעת אם יעלה בידי להשיג אחרת".
"טלפנתי אל היהודי, הטלפון מצלצל אך אין תשובה", הודיע מארחי.
הייתי מאוכזב. כמה רציתי לפגוש את היהודי בפרט כשהוא היסטוריון, ואם לא עכשיו, אמתי? מחר בבוקר אצא מן העיר.
מארחי הבחין באכזבתי וביקש להפיס את דעתי. "אבדוק את מספר הטלפון", אמר. הוא חיפש בספר הטלפונים את השם סקאל, גבריאל סֶקאל (Gabriel Secall). מצא את המספר וניגש שוב לטלפון. הפעם השיג את האיש.
"הוא יהיה כאן בעוד רבע שעה", הודיע מארחי בשמחה כאשר חזר אל השולחן.
רק כעת, כאשר הייתי מיסב לשולחן עם מארחי, היתה לי ההזדמנות לשאול אותו על אודות היהודי היושב בעיר. ידעתי שבערים השנים האחרונות הגיעו לספרד אלפי יהודים ממארוקו, אך אלה התיישבו לרוב בערים הגדולות. מה עושה יהודי בעיר קטנה כמו וואלס, ומה עוד שהוא היסטוריון?
"איזו שפות מדבר היהודי", שאלתי.
"הוא גם מדבר השפה שאתם היהודים מדברים" השיב מארחי.
"עברית?"
"כן, עברית!"
"בן כמה הוא?"
"כבן ארבעים וחמש".
"וכמה זמן הוא נמצא כבר בוואלס?"
"כארבעים וחמש שנה".
דיברתי עם מארחי בספרדית והייתי סבור שהוא לא הבין נכונה את שאלתי האחרונה. "כבר אמרת לי שהוא כבן ארבעים וחמש", אמרתי. "שאלתי אותך כמה שנים הוא יושב כבר בעיר זו".
"הבנתי את שאלתך", ענה מארחי. "היהודי יושב זה ארבעים וחמש שנה בעירנו. הוא נולד כאן! הוא חי כאן כל ימי חייו!"
משמע, שאין המדובר ביהודי שהגיע לספרד בשנים האחרונות, הרהרתי בלבי. יהודי זה יושב כאן ארבעים וחמש שנה. גם הוריו, כנראה, ישבו כאן. מה עושה משפחה יהודית בודדת בעיר קטנה בקטלוניה זה עשרות בשנים? הדבר היה לחידה בעיני.
ד.
החידה נפתרה עם בואו של גבריאל סקאל. מיד התחיל לספר לי תולדות חייו.
הוא בן משפחה נוצרית. זקניו והוריו סיפרו לו כי הוא ממוצא יהודי. שנים רבות לא התעניין כלל ביהודים וביהדות. כאשר היה בן שלושים התעורר בו החשק לדעת על העם ממנו יצא. הוא התחיל לקרוא ספרים על היהודים, ביחוד על תלאות היהודים והאנוסים בספרד. התעניינותו הלכה וגברה ובשנים 1972-1973, והוא אז בן שלושים ושמונה, בעל משפחה ומורה להתעמלות בבית-ספר תיכון בוואלס, למד עברית באוניברסיטה של טרגונה.
"שלוש פעמים בשבוע נסעתי לשיעורים", סיפר. "השתתפתי גם בסמינר מיוחד שנפגש פעם בשבוע לשעה אחת ובו למדנו תורה ומשנה".
באותן השנים נזדמנה לוואלס צעירה יהודית ממארוקו שעלתה לישראל. היא היתה מבאי ביתה של משפחת סקאל ועזרה לגבריאל בלימודיו.
גבריאל גם התידד עם יהודים מברצלונה, בתוכם פרופ' ואגדור, יהודי מהונגריה המלמד עברית באוניברסיטת העיר; קרלוס טלבי, יוצא סלוניקי היושב כבר כחמישים שנה בספרד והוא מזכיר הקהילה, וקרלוס פסח, סגן קונסול של יוון בברצלונה. רעיתו של זה היא גיורת והיא באה מן העיירה ראוס, הסמוכה לוואלס.
גבריאל ביקר בבית-הכנסת בברצלונה, היה בא לבתי היהודים, היה מוזמן לשמחותיהם. היה אורחם בליל הסדר.
"כאשר הייתי בן עשרים וארבע חדלתי ללכת לכנסיה. משנת 1972 עד 1978 הייתי מאד מקורב ליהודים בברצלונה. הלכתי לבית-הכנסת והרגשתי את עצמי כיהודי לכל דבר, בשנים האחרונות החלטתי ללכת שוב לכנסיה. היום הנני נוצרי לפי אמונתי ויהודי לפי הרגשתי. מקושר אני לעם היהודי". אמר.
ביקשתי לדעת מה הניע אותו לחזור לכנסיה, אך ניכר היה בו כי איננו רוצה לדבר על כך, על כן חדלתי מלשאול אותו.
גבריאל ידוע בוואלס כיהודי, רוב-רובם של תושבי העיר בודאי אינו יודע מה זה באמת יהודי.
"כשהכרזתי על עצמי כיהודי, איבדתי הרבה ידידים, ידידים מנוער, ידידים שהלכו עמי לבית-הספר – אך מה היא האבידה הזאת כנגד שכרי, ההרגשה שהנני יהודי", אמר גבריאל.
לפני כארבע שנים התחיל להתמסר לחקר תולדות יהודי וואלס. הוא בדק תעודות בארכיונים שבעיר ובטרגונה. חקר את השכונה היהודית.
בוואלס יצא לו שם כהיסטוריון ובשנת 1978 הוזמן על ידי בית ספר תיכון שבעיר להרצות לפני התלמידים על תולדות הקהילה היהודית שפעם התקיימה שם.
אותו בית-ספר הוציא באותה שנה את שתי החוברות שהזכרתי למעלה. המאמרים והציורים בשתי החוברות שהזכרתי למעלה. המאמרים והציורים בשתי החוברות הם מעשי התלמידים. בחוברת המשוכפלת נמצא גם צילום של השער היהודי הגדול שנהרס בשנת 1918.
בשנים 1979-1978 פירסם גבריאל, המוסיף לשמש מורה להתעמלות, מאמרים על יהודי וואלס בירחון "קולטורה", ובראשית שנה זו השלים ספר גדול על תולדות יהודי העיר. הספר הוא בן 300 עמודים בערך ומחולק לשישה-עשר פרקים. הוא עומד להופיע בקרוב במסגרת סידרת הספרים "מחקרים על וואלס".
שוחחתי עם גבריאל באנגלית וקצת בעברית. בשעה מאוחרת בלילה נפרדנו ממארחנו. זמן-מה טיילנו ברחובות השכונה היהודית לשעבר. גבריאל הראה לי את המקום בו עמד בית-הכנסת. גם סיפר לי פרט מן הדברים שהוא גילה בחיפושיו בארכיונים ובחקירותיו בשכונה.
ניגשנו למכוניתו. אך בטרם שהתישבנו בה הצביע על סימני הזהות היהודיים שהוא קבע בה. על שימשת המגן היה דבוק תו תיירות ישראל – השם Israel וציור של שני מרגלים נושאים במוט אשכול ענבים. בצד האחורי של המכונית היה קבוע לוח קטן ובו המלה Israel וסמל המדינה. הוא הראה לי את שרשרת מפתחות מכוניתו. היה כתוב עליה בעברית "מישראל באהבה".
בתוך המכונית עצמה היו מונחים שני כובעי טמבל. על האחד היה מצויר מגן דוד, ועל השני מנורה. על שניהם היה רשום בלועזית Israel.
גבריאל מפגין את הרגשתו כיהודי על כל צעד ושעל.
סבור הייתי שהוא יסיע אותי למלון בו התאכסנתי, אבל הוא התעקש שעלי לבקר בביתו למרות השעה המאוחרת. הוא רצה להציג לפני את רעיתו. רעיתו, שיש לה חנות ספרים משלה בעיר, אף היא ממשפחה שמסורת בידה כי מוצאה מיהודים, ואף היא רואה עצמה קשורה לעם היהודי.
ה.
גבריאל ורעיתו גרים עם ארבעת ילדיהם בבית קטן המרוהט יפה. רעיתו חיכתה לנו. גם הבת הגדולה יוליה, שבשנה הבאה תוסמך למורה, היתה עדיין ערה, על צוואר הרעיה היה ענוד תכשיט ובו המלה "חי". הבת ענדה מגן דוד.
על שולחן בפרוזדור עמדה מנורה. הקיר היה מקושט בתמונה המראה את נוף ירושלים.
גבריאל הביאני לחדר-האורחים ופתח ארון קטן. התגלו לפני מדפים מלאי ספרים וחוברות על יהודות, יהודים וישראל, ספרי לימוד בעברית, מלון עברי, שתי הגדות – אחת עם תרגום ספרדי והשניה עם תרגום אנגלי, מפה של ישראל, אטלס יהודי היסטורי. היו שם גם כיפה סרוגה, כיפה תימנית מרוקמת. קישוטים שונים ובהם המלים "חי" "שקי", דגלון ישראלי ועוד. גם דלתות הארון מבפנים היו מכוסות בחפצים "יהודיים" שונים.
גבריאל סיפר לי כי רבים מן הדברים קיבל מידידיו היהודיים, מהם הנמצאים בישראל והוא עומד בקשר עמהם. גם אמר לי שיש לו אסף של שקופיות מן הארץ.
הרעיה והבת הלכו אחרינו לחדר. הם עמדו מן הצד וכמעט שלא אמרו דבר, ברם היה ניכר בפניהן כי שותפות הן לגאות הבעל והאב על "אוצרו היהודי".
גבריאל ניגש לבַר קטן והוציא בקבוק יין. כמבקש לקדם אותו אמרתי: "אל נא תטריח את עצמך. אינני שותה יין".
"הסתכל לפחות בבקבוק", השיב. "זה יין 'כרמל' מישראל!".
בשיחתנו בדירת הזוג הצעיר אמר לי שהוא סבור שיש לו בביתו טופס של החוברת המשוכפלת והוא יתן לי אותה במתנה. כעת חיפש בין ספריו. הוא מצא אותה ומסרה לי.
לא ידעתי כיצד לגמול לאנשים הטובים האלה ששמחו שמחה גדולה שנקלע לביתם יהודי, בין אותו עם, שגם הם יצאו ממנו. לא הבאתי עמי דבר שיכולתי להשאיר להם לזכרון. ברם כאשר ראיתי בין ספרי גבריאל את שתי ההגדות נזכרתי שיש לי במזוודתי במלון מהדורת צילום של הגדה עתיקה שהוצאה על ידי משרדו הניו-יורקי של מוסד חסד ירושלמי ואני כתבתי לה כמה דברי הקדמה. אמרתי לגבריאל כי בשובי אל המלון אתן לו את ההגדה.
הוא הביא אותי אל המלון. רעיתו נתלוותה אלינו. הם חיכו למטה כאשר עליתי אל חדרי להביא את ההגדה. מה רבה היתה שמחתם, מה גדולה התרגשותם כאשר החזיקו בידיהם את ההגדה, תוספת ל"אוצרם היהודי"!
ו.
השכמתי קום למחרת בבוקר, יצאתי אל השכונה היהודית לשעבר כדי לראותה לאור היום ולצלם רחובותיה, בעלי החנויות שבסביבה עקבו אחרי מעשה. כאשר נודע להם כי אני יהודי ביקשו להיות לי לעזר. "הראית כבר את השער היהודי הקטן?" שאלתי אחד כאשר עמדתי בכניסה ל"רחוב היהודים". אחר קראני לחנותו. הוא ביקשני לחכות. עלה לדירתו שמעל לחנותו והביא משם תמונה המראה את השער הגדול שפעם היה נמצא בכניסה ל"רחוב היהודים". היה זה אותו צילום המובא בחוברת המשוכפלת שהזכרתי למעלה. בתחילה הייתי סבור שהוא רוצה למכור לי את התמונה, על כן שאלתי על מחירה, הוא אמר לי כי היא איננה למכירה, תלויה היא בדירתו, הוא רק ביקש להראותה לי כדי שאדע מה היה מראה "רחוב היהודים" בעבר.
לאחר שעשיתי שעה קלה בשכונה חזרתי למלוני, לקחתי חבילותי ומיהרתי לתחנה, לחכות לרכבת שתסיעני למונטבלאנק.
מתוך "בצרון" קיץ תש"ם – סתו תשמ"א
.