"רחוב היהודים" ללא יהודים
א.
מונטבלנק היא עיר קטנה בקטלוניה בין טרגינה ולרידה. לא היה בדעתי להתעכב הרבה זמן במקום. אמרתי כי בהגיעי לשם אפקיד חבילותי בתחנת הרכבת, אצא אל העיר, אבקר בשכונה היהודית לשעבר, אסייר בעוד כמה שכונות ואשוב לתחנה כדי להמשיך בנסיעתי.
על השכונה היהודית העתיקה אשר במונטבלרנק למדתי מן "המדריך היהודי לספרד", שנכתב בידי הסופר הספרדי חואן אטיינצא ויצא לפני כשנתיים במדריד.
ספר זה ראיתי בראשונה זמן קצר אחרי הופעתו במשרדי שירותי התיירות הספרדיים בניו-יורק. בהסתכלי בו נתקל מבטי בשם בית ההוצאה: "אלטלנה". האשה שהיתה ממונה על המדור ליחסי ציבור במשרד לא ידעה משמעותו של זה – "אלטלנה" איננה מלה ספרדית. היתה לי דעה משלי על השם. אך לא הייתי בטוח בדבר, כי אותה שעה לא ידעתי מי הם העומדים בראש בית ההוצאה.
לאחר בואי למדריד התבורר לי בשיחות עם מנהלי בית ההוצאה כי השם אמנם מקורי בכינוי הספרותי של זאב ז'בוטינסקי. לא רק אישיותו של המנהג הציוני המנוח היא שגרמה לשם, הסבירו לי כי קשה למצוא בספרד מלה מצלצלת שטרם נרשמה בשם של חברה. ואף דבר זה היה מן המניעים לבחירת השם "אלטלנה".
מנהלי בית ההוצאה הם ג'ורג' אברהם רותנברג, יהודי שהגיע לפני כמה שנים מארגנטינה, שם היה פעיל בחיים הספרותיים ובמולו"ת, ועמנואל אגילר, ספרדי, המגלה עניין רב ביהודים בכלל ובתולדות יהדות ספר בפרט.
בית-ההוצאה מוציא ספרים בשטחים שונים וגם סידרה שעניינה תולדות יהודי ספרד. מלבד "המדריך היהודי לספרד", הוציאו ספרו של בצלאל רות על האנוסים בתרגום ספרדי, כמו-כן עומד להופיע – ואפשר שכבר הופיע בינתיים – תרגום ספרדי של הספר "תולדות היהודים בספרד הנוצרית" לפרופ' יצחק בער המנוח.
ב.
כאשר הגעתי למונטבלנק נוכחתי לדעת כי אין משרד בתחנת הרכבת בו אפשר להפקיד את החביות. בקשתי לקחת מונית ולנסוע עם חבילותי לשכונה היהודית לשעבר, אך התברר לי כי לא נמצאת מונית ליד התחנה, ונראה שלא קיים כלל שירות מוניות בעיר קטנה זו.
בדלית ברירה החלטתי ללכת ברגל ובלבי תפלה ותקווה שלא אצטרך ללכת זמן רב עד שאגיע למחוז חפצי, במקומות קטנים נמצאת תחנת הרכבת על פי רוב בעיבורה של העיר ומשם רבה הדרך לשכונות העתיקות, שהן בדרך כלל ברכז.
חבילותי כבדו עלי ואני שרכתי את רגלי, אך הנה הלכתי רק כמה דקות ואני נמצא ברחוב אשר בסופו כמאה וחמישים מטר מן המקום בו עמדתי – ניצב השער העתיק של העיר.
לבי התמלא שמחה, הנני ליד העיר העתיקה. השכונה היהודית לשעבר היא בוודאי בקרבת מקום.
ואמנם רק כמה צעדים מ"שער בובר", שער העיר שנבנה במאה הי"ד. נמצא "רחוב היהודים".
הרחוב מתחלק לשניים. החלק האחד, בו אתה פוגש ראשונה בבואך מחוץ לעיר העתיקה, הוא רחב. האחר, שנשתמר כנראה בדמותו המקורית, הוא צר מאד. לשני צדדיו בתים עתיקים, כמה מהם ריקים – אינם עוד ראויים למגורים – אך דלתותיהם תוקנו וחזיתותיהם שופצו ושוחזרו. מרשימה במיוחד היא קשת עתיקה של אבנים המתווכת את הסימטה הצרה. ניכר כי השלטונות השקיעו מאמצים רבים כדי לשמור על מראהו העתיק של חלק מ"רחוב היהודים". כאן גרו היהודים לפני כחמש מאותש נה, מניח אני את חבילותי ליד אחד הבתים ועובר בסימטה פעם ועוד פעם, כשידי ממשמשות בבניינים ובקשת העתיקים, קרות ודוממות האבנים ואינן מגלות את סודן. נתעורר בי רצון עז לדעת יותר על רחוב זה. אם אי-אפשר לדובב את האבנים, אלך ואשאל את אנשי המקום, מה יודעים הם על היהודים שפעם ישבו בעירם?
אשה מתקרבת אל הסימטה.
"זהו רחוב היהודים, אבל איפה כאן היהודים?" אני פונה אליה כמיתמם.
"אין כאן יהודים". היא משיבה קצרות.
"איפה הם לאן הלכו?" אני שואל אותה.
"אינני יודעת", היא מושכת בכתפיה וממהרת לדרכה.
שאלתי אותן השאלות עובר-ושב אחר, הוא ידע קצת יותר על היהודים.
"היהודים הלכו מכאן, הם הלכו מכאן לפני זמן רב", היה מענהו.
אני טוען חבילותי ומטייל בעיר העתיקה. ליד השער העתיק קבוע לוח-עץ גדול, בו מפת רחובות עליה מצויינים כל אתרי-העיר שכדאי לראותם, גם "רחוב היהודים" רשום שם.
אני עובר ליד המוזיאון, הוא סגור, אני מצלצל בפעמון, מצלצל זמן רב, אך אין תשובה, כנראה אין איש בבניין.
"האם יש לכם גלויה של רחוב היהודים?" אני שואל בחנות בה מוכרים מכשירי כתיבה, לא ציפיתי למצוא בחנות גלויות כאלה, גם לא הייתי צריך להן. צילמתי את "רחוב היהודים". כל מה שביקשתי היה לשוחח עם אנשי המקום על היישוב היהודי שהיה קיים שם בעבר, וכסבור הייתי כי בקשה לגלויה היא פתיחה נאותה לשיחה.
להפתעתי הרבה החל בעל החנות לחפש בערימה של גלויות ולאחר כמה דקות מסר לי אחת מהן. היתה זו גלויה יפה, בעלת צבעים – מתוך סידרה של גלויות עם מראות העיר שהוצאו בחסות המוזיאון המקומי – ועליה כתובת "רחוב היהודים" בחמש לשונות: קטלונית, ספרדית, צרפתית, אנגלית וגרמנית.
שמחתי מאד בגלויה זו שבאה לי בדרך בלתי צפויה, אמנם צילמתי את הרחוב, אך כאן היה בידי מעין "דבר רשמי"!
בטולידו וקורדובה קניתי גלויות בעלות ענייןיהודי. במדריד קיבלתי גלויות שהוצאו מטעם הקהילה והמראות את בית הכנסת, אבל הגלויה ממונטבלנק היתה בעיני קצת שונה במהותה: היא באה ממקום קטן ולא-ידוע ביותר.
הגיע הזמן לצאת. שבתי אל התחנה כדי לקחת את הרכבת לטרגונה, משם עמדתי להמשיך את נסיעתי לטוטוסה.
ג.
הקהילה היהודית של טורטוסה היתה מן העתיקות בספרד.
נתגלתה שם מציבה שהיא מן המאה השישית לכל המאוחר ועליה כתובת בשלוש שפות: עברית, רומית ויוונית. המציבה היא של "מיללאשא בת ר' יהודה ומארים", אשר נפטרה בהיותה בת עשרים וארבע.
הכתובת העברית פותחת במלים "שלום על ישראל" ומסתיימת ב"שלום". חרותים על האבן גם מנורה ושני כוכבים בעלי חמישה קצוות.
אין לנו ידיעות על חיי היהודים בטורטוסה לפני הכיבוש הערבי של חצי-האי האיברי בראשית המאה השמינית. תחת השלטון הערבי שיגשגו חיים יהודיים בעיר. המדקדק והמשורר מנחם בן סרוק היה יליד טורטוסה.
הנוצרים כבשו חזרה את העיר בשנת 1148. יהודי העיר סבלו רבות בגל הרדיפות שפקד את יהודי ספרד בשנה 1391. רבים נרצחו, רבים התנצרו מתוך אונס.
בשנות 1414-1413 התקיים ויכוח פומבי בין יהודים ונוצרים בטוטוסה, הוויכוח שנכפה על היהודים התנהל באווירה של איומים גלויים נגד נציגי היהודים ביניהם היו ר' יוסי אלבו והמשורר העברי ר' שלמה בונפיד. בעוד שהוויוח נמשך נכנעו יהודים רבים באיזור לרדיפות ולהטפת-השמד המוגברות וקיבלו עליהם את הדת השלטת.
קהילת טורטוסה חדלה להתקיים עם גירוש היהודים מספרד בשנת 1492.
ד.
למחרת בואי לעיר יצאתי לאיזור שבו ישבו פעם היהודים, ניכר שלא הרבה נשתייר מן המראה המקורי של שכונת היהודים שהיתה שוכנת לא רחוק מן הנהר אברו. רחובות רחבים אחד מהם נקרא "רחוב ירושלים" – לשם אין קשר לישיבת היהודים במקום. יש גם סימטאות ומעברים צרים, גם שם רוב הבתים הן מן התקופות המאוחרות לגירוש. עברתי בשכונה ברחובותיה ובסימטאותיה, כשעיני נתונות במיוחד בבניינים העתיקים.
משם עשיתי דרכי למוזיאון הנמצא בבניין של מנזר לשעבר. מן השער נכנסים ישר לאולם גדול המלא מוצגים. ניגשתי לאיש שנראה היה כאילו הוא עסוק בסידורם מחדש של חפצים וביקשתי ממנו להראות לי את "האבן היהודית".
"הרי היא לפניך", אמר והראה בידו על אבן שהיתה מוטלת לא רחוק מרגלי. הוא התכופף, הצביע על הכתובת שבאבן וקרא מעט ממנה. לאחר מכן העיר: "אין זה אלא העתקה, האבן המקורית מצויה בחצר של הכנסיה".
לאחר שובי לניו-יורק עיינתי בספר "הכתובות העבריות בספרד" מאת הפרופסורים פ. קנטרה וי. מ. מייאס, בו נידונה ופורשה בהרחבה הכתובת התלת – לשונית של המציבה, שם גם נמסרו קורות המציבה מאז נתגלתה במאה הי"ח. מסופר שלפני כארבעים שנה היתה המציבה שמורה במשך כמה שנים במוזיאון העיר ובשנת 1944 קבועה באחד הקירות שבחצר הכנסיה.
האיש עמו דיברתי במוזיאון היה ג', מאסיפ, מנהל המוסד.
סיפרתי לו כי אני יהודה ועל כן הייתי מעוניין במיוחד לראות את "האבן היהודית".
"אתה יהודי", העיר, "יש הרבה יהודים כאן בעיר".
ידעתי שאין יהודים בטורטוסה והבנתי מיד כי מה שבאמת ביקש לומר היה כי יש הרבה אנשים בעיר שהם צאצאים של יהודים.
"גם אני יהודי", הוסיף.
"מנין אתה יודע את זה?" שאלתי.
"בדקתי תעודות עתיקות". השיב. "מצאתי שתי רשימות של אנשים. באחת היו רשומים יהודים שהתנצרו ובשל כך זכאים היו להנחת במסים, ברשימה האחרת ניתנו שמותיהם של יהודים שהבטיחו להתנצר, אך טרם עשו כך. להם ניתנה הנחה קטנה יותר. מצאתי שם משפחתי ברשימה השניה".
הוא גם העיר: "יש מסורת בעירנו שכל האנשים שהם בעלי שמות המראים על אומנות, כמו סנדלר, נגר, חייט, ועוד, הם צאצאי יהודים".
שוחחנו על השכונה היהודית לשעבר.
מר מאסיפ סיפר: "השכונה היתה מבוצרת ויהודים רבים מערים אחרות היו מוצאים בו מקלט בימי רדיפות. השם 'רחוב ירושלים' מקורו כנראה בשמו של מסדר-קתולי שהיה קיים בעיר".
הסתובבנו באולם הגדול, מר מאסיפ הראה לי ארון מלא כתבי-יד.
"האם יש לכם כתבי-יד עבריים?" שאלתי.
"לא, אין לנו כאלה", ענה. "אך בכמה מכתבי היד הנמצאים כאן נזכרים היהודים", הוא הצביע על כתב-יד אחד והעיר: "זהו הוא ספר החוקים הראשון שנכתב בקטלונית, הוא מן המאה הי"ג, בתקופה ההיא נכתבו ספרי החוקים בדרך כלל ברומית. יהודים נזכרים בספר זה. באותו זמן לא סברו היהודים מאי-שוויון ההגבלות והרדיפות באו רק לאחר זמן.
מר מאסיפ סיפר לי כי לפני שנים אחדות ביקר בקושטא, בטורקיה, שם נפגש עם יהודים ספרדים. הוא דיבר עמהם בספרדית ושמע מהם כי עדיין שומרים על אורחות חיים ספרדיים שאבות- אבותיהם הביאו עמהם מספרד.
"פגשתי גם יהודי שאבות-אבותיו באו מטורטוסה", אמר בנימה שלא נעדר בה שמן של גאוה על עירו. "הוא סיפר לי כי אבותיו, כאשר יצאו לגולה, לקחו עמהם את המפתח לביתם בטורטוסה. המפתח עדיין נשמר במשפחתם".
עשיתי עוד קצת בחברתו של מר מאסיפ נפרדתי ממנו בידידות רבה נהלכתי לראות את מצבת האבן המקורית…
מתוך "הצופה" כ"ה אייר תשמ"א.