שער הרחמים
"רחוב שמואל", אמרנו לנהג כאשר קפצנו למונית בבומביי. הנהג לא הכיר את הרחוב והיה צריך לעצור כמה פעמים כדי לשאול עוברים-ושבים.
בני הודו, אנשים טובי-לב הם וגם אינם בהולים לדרכיהם. אם תשאל אותם את הכיוון שעליך ללכת ינסו לעזור לך כפי יכולתם, אם הם עצמם אינם מכירים את הרחוב שאתה מחפש, יעצרו וישאלו אחרים למענך. וכך קרה שבכל פעם שנהגנו עצר לשאול את הדרך, התלקטו סביבנו אנשים שונים וכל אחד מתחרה בחבריו להיות לנו לעזר.
סוף סוף התקרבנו לרחוב שחיפשנו, בשמחה הצביע הנהג על שלט שהיתה בו כתובת הינדית ואנגלית, ובה היה כתוב: "סמאויאל סטריט". ירדנו באחת הפינות והמשכנו בדרכנו ברגל ד בית מס' 254. כעבור רגעים אחרדים עמדנו לפני בית-הכנסת "שער הרחמים". בית התפילה ההיסטורי של "בני ישראל" בבומביי.
בית-כנסת יפה ובעל גודל בינוני. ספסלים של עץ ממלאים את הרווח שבין הכניסה והמגדל. במרחק קצת מן המגדל – ארון קודש יפה עשוי מעץ, ודאי מעשי-ידיהם של "בני ישראל" שהיו נודעים פעם כחרשי-עץ מומחים. בגובהו של הצד האחורי של בית-הכנסת, הוא צד הכניסה, יש גלריה קטנה בשביל הנשים.
היה זמן שכל "בני ישראל" אשר בבומביי היו יושבים בשכונה זו. עם גידול מספרם השתגנו גם ברובעים אחרים של העיר.
בשנת 1947 חיו כ-20,000 "בני ישראל" בהודו, רובם בבומביי, היום מספרם בכל המדינה, עקב עלייתם בהמונים לישראל, הוא רק כ-7,000 ש-6,000 מהם יושבים בעיר זו, רק מספר קטן גר בשכנות בית-הכנסת.
היה זה יום שישי בשעת הצהריים. והיו מנקים את בית-הכנסת.
"מתכוננים לשבת". אמר לנו מר חנוך אליה סנכר. מזכיר-גבאי של בית-הכנסת, לשעבר פקיד ראשי בנמלה של בומביי.
רק מעט אנשים מתפללים בבית-הכנסת בשבתות ובחגים, אבל בראש-השנה יום-הכיפור ובשמחת תורה הוא מלא עד אפס מקום.
זמן רב לפני שביקרתי בהודו, קראתי על בית-כנסת זה. הוא נבנה בראשונה בשנת 1796 על-ידי המפקד שמואל יחזקאל דיויכר, חייל מ"בני ישראל", שמילא תפקיד חשוב בהתחדשותה הדתית של העדה.
תולדות "בני ישראל" לוטות בערפל. רק ידוע כי זה מאות רבות של שנים שהם יושבים בהודו. הם היו עוסקים בחקלאות ובכתישת זיתים. והיו מכונים בפי עם הארץ "מוכרי שמן שומרי השבת".
מנותקים לגמרי מיהודי העולם שכחו את השפה העברית, התפילות העבריות וחוקי ומנהגי עמנו. אבל הם הוסיפו לשמור בבדידותם כמה ממצוותיה העיקריות של התורה.
מן כתבה של מסיונר, בן המאה הי"ח, אנו למדים ש"בני ישראל" היו אז פועלים, אורגים, אנשי סירה וחיילים. באותו זמן היו עדיין מנותקים מן העולם היהודי ולא ידעו אפילו על קיומה של קהילה יהודית אחרת על אדמת הודו: יהודי-קוצ'ין אשר בחוף מאלאבר בדרוך-המדינה.
"בני ישראל" היו חיילים אמיצים, הם שירצו בהצטיינות בצבאותיהם של מושלים מקומיים. לאחר בוא האנגלים להודו התנדבו לשרת בכוחותיהם המזויינים ועלו בדרגה בגדודי הילידים.
אחר מ"בני ישראל" שעלה לתפקיד חשוב בגדודים האנגליים, היה המפקד שמואל יחזקאל דיויכר, במלחמת מייזור השנייה נלקח בשבי ביחד עם חיילים אחרים מ"בני ישראל" על-ידי צבעו של השולטן המוסלמי טיפו. גורל חייב "בני ישראל" היה בודאי כגורל יתר השבועיים, לולא התערבה לטובתם אמו של השולטן שביקשה את בנה לחוס על "בני ישראל", עליהם קראה כל-כך הרבה בקוראן.
בחצר השולטן פגש שמואל יהודים מקוצ'ין. הם הוציאוהו מן השבי ולקחו אותו עמהם לעירם. זמן מסויים עשה שמואל בקוצ'ין, הוא נתרשם עמוקות מן בית התפילה ומן חיי הדת של הקהילה בשובו לבומבני בנה בית-כנסת למען "בני ישראל". היה זה בית התפילה הראשון של העדה והוא נבנה במקום בו עומד היום בית-הכנסת שער הרחמים ברחוב הנושא את שמו של שמואל.
יסוד בית-הכנסת היה שלב חשוב בהתחדשותם הדתית של "בני ישראל". לאחר שנודע ליהודי קוצ'ין על קיומו של שבט נידח זה של עמנו. באו מהם לבומבניי ולעיירות ולכפרים בהם ישבו "בני ישראל" והחלו ללמד אותם את דרכי ישראל. בתקופה יותר מאוחרת, כאשר יהודים מעיראק התחילו להתיישב בבומביי עזרו אף הם בקירובם של "בני ישראל" למסורות עמנו.
בשנת 1850 הרחיבו ובנו מחדש את בית-הכנסת. כתובת על אבן מעל השער מספרת:
זה השער לד' צדיקים יבואו בו, והבית הזה בית תפילה ייקרא לכל העמים והאבן הזאת שמתי מצבה יהיה לאות לבני ישראל לדורותם אשר היא זאת היתה בנויה על ידי כה"ר שמואל יחזקאל דוינוכר (כומדן [קומנדנט – מפקד]) נ"ע בשנת התקנ"ו לפ"ג. והוא ביתא זעירתא היתה, ולכן בני ישראל הי, בנו בניינה מחדש והרחיבו מקומה ותשלם כל המלאכה בסדר ויהי בחודש הראשון באחד לחודש הוקם המשכן בשנת אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך לפ"ק.
בשנת 1896 חגגו "בני ישראל" את יובל מאה שנות קיומו של בית-הכנסת ואז נקרא עליו השם "שער הרחמים".
פגישות עם בני העדה
במאה הקודמת, בתקופה בה החלו "בני ישראל" לשוב למסורת עמנו, חלו גם שינויים גדולים בהרכב המקצועי של העדה, רבים מהם עזבו את העיירות והכפרים בקונקאן, איזור חוף הסמוך לבומביי. בהם היו חיים במשך מאות בשנים. ובאו לעיר הנמל שהלכה והתפתחה במהירות, כדי למצוא שם עבודה ומחיה.
רבים מ"בני ישראל" בבומביי זנחו את משלוחי ידיהם המסורתיים כחקלאים, פועלים ואומנים ונעשו פקידים, עבדו בשירותי הממשלה או פתחו חנויות.
אחרים למדו בבתי-ספר גבוהים רפואה, משפטים, אדריכלות, הנדסה או הוראה. בימי הבריטים שירתו "בני ישראל" רבים בצבע ובמשרדי ממשלה. ומהם שמילאו תפקידים אחראיים ורמי-מעלה. אליהו מוזס (משה). רופא לפי מקצועו היה ראש העיר של בומביי. לאחר יציאת הבריטים הוסיפו לשרת בצבא ובמשרדי הממשלה של הודו העצמאית. אבל עקב העלייה הגדולה לישראל ירד מאוד מספרם בשירותים האלה.
יורשה לי לספר כאן על שתי פגישות:
לא יודע ביותר שלהודו תעשיית סרטים גדולה, מן הגדולות בעולם. יהודים היו פעילים בתעשייה כמפיקים, מנהלים ושחקנים.
אחד השחקנים המפורסמים ביותר בהודו הוא דוד אברהם, זה ארבעים שנה שהוא מופיע על הבד, הוא שיחק בסרטים רבים מאוד וזכה לשם עולמי. הוא נתכבד בפרס על משחקו בסרט הנודע "בוט-פוליש", שהוצג גם בישראל בשם "דרך החיים" ומילא תפקיד ב"תשע שעות לרמה". סרט על ההתנקשות בגאנדי.
פראדי סופר, חבר הקהילה של יהודי-עיראק בבומביי. הציג לפנינו את אברהם. כאשר התגוררתי בלונדון היה לי חבר בשם אברהם, בן למשפחה שהיתה גרה בבומביי ושמוצאה מעיראק. הערתי לשחקן שאפשר שהוא בן לאותה משפחה.
"לא, לא", אמר. "אני מאותם היהודים שאבותיהם באו להודו לפי אלפי שנים".
יהודי עיראק התחילו להתיישב בבומביי רק במאה הקודמת. "בני ישראל" טוענים שאבות-אבותיהם הגיעו להודו בימי הבית השני.
דוד אברהם פעיל בקהילה היהודית, הוא נואם מצויין באנגלית, הינדית ומאראתי. ומבוקש מאוד לשמש כמנחה במסיבות יהודיות וכלליות, בשנות החמישים ביקר בארצות-הברית כחבר של משלחת רצון-טוב מהודו.
נסים אזקיל (יחזקאל) ידוע היטב בחוגים ספרותיים. הוא אחד המשוררים הנודעים ביותר של הודו הכותבים בשפה האנגלית. אביו משה יחזקאל כתב על תולדותיהם, חייהם ומנהגיהם של "בני ישראל". נפגשתי עם נסים יחזקאל בפעם הראשונה באביב של שנת 1967, בני-יורק, בביתו של העתונאי והכלכלן פאול פרידמן, אחר-כך נועדתי עמו לשיטה ארוכה, בימי ביקורו בארצות-הברית קרא משיריו בקולג'ים. לא נפגשנו עמו בהודו, אך בהיותי בניו-דלהי נתקלתי בשמו באחד היומונים הגדולים של המדינה, כמדומני ב"דה טיימס אוף אינדיה". העתון הודיע על הופעתה של מסה ספרותית משלו באחד מגליונותיו הקרובים.
"בני ישראל" בהודו הם טיפה ביד הגדול של 550 מיליוני תושבי המדינה – אבל עדה קטנה זו הוציאה מקרבה מספר די ניכר של אישים שתרמו רבות, בתחומים שונים, לחייה הכלליים של ארץ רחבת-ידים זו.
בבתי-כנסת
ביקרנו בשני בתי-כנסת של "בני ישראל" בסביבת "ג'ייקוב סירקל" (מעגל יעקב). כיכר עגולה ההומה תעבורה. פעם ישבו "בני ישראל" רבים בשכונה זו.
"תפארת ישראל" הוא בית-כנסת יפה ובעל גודל ממוצע. במבנה חד-קומתי בחצר בית-הכנסת גרות שלוש משפחות: שמש בית-הכנסת, השוחט ועוד משפחה מ"בני ישראל".
השמש פתח לנו את בית-הכנסת. "בבוקר התקיימו כן תפילות. בשעות המאוחרות של אחרי-הצהריים יתפללו מנחה", אמר. על דלת-הכניסה היתה דבוקה הוצאה מטעם קופת-מילווה של "בני ישראל". עלינו לקומה השנייה. היה שם אולם גדול וריק, כאן נערכות חתונות ושמחות אחרות של העדה.
"דירת" השמש היא חדש ד' על ד'. כאן הוא חי עם רעייתו וילדיו הקטנים. אחד הקירות היה מקושט בצילומי משפחה ובתמונות קטנות המציגות מחזות מן התנ"ך. שתי מיטות מילאו כמעט את כל החדר. הן שימשו גם מקומות ישיבה. על הריצפה עמדו מבעיר וכלי-בית אחריםף. בחלל החדר היה מתוח חבל ועליו כביסה. החדר היה מלא מפה אל פה ולא היה כמעט מקו ריק על הריצפה – אך הכל היה צח ונקי.
רעייתו של השמש, אשה גוצה וצנומה, שכנראה לא ידעה לדבר אנגלית, ניענעה בידיה להראות לנו כי בואנו רצוי. ילד אחד היה צמוד אליה. ילד אחר היה משחק בחצר קרוב לדלת-הכניסה הפתוחה של החדר.
על אחת המיטות ישבה אישה צעירה שהיתה לבושה יפה, נראה היה כי היא עורכת ביקור אצל השמש, היא הציגה את עצמה, שמה מוזס (משה) והיא בת אחת העדות של "בני ישראל" שבסביבת בומביי, היא עובדת בשירות המודיעין לתיירים של הממשלה, אך היום תשעה באב לא הלכה לעבודה. היא הבילה עמה לשמש רשימה של נפטרים שבעדם יש לומר "השכבה" בתפילת מנחה, בכמה בתי-כנסת של "בני ישראל" עורכים תפילות השכבה במנחה בתשעה-באב.
גברת מוזס הזמינה אותנו לבקר אצלה במשרדה. אמנו לה שב"טאז' מאהל". המלון בו התאכסנו יש פקידה מטעם שירות המודיעין לתיירים. "היא ידידה משלי, היא נוצריה", אמרה לנו גברת מוזס.
כעבור כמה ימים ניגשה פקידת שירות-המודיעין לתיירים אשר במלות שלנו לרעייתי ואמרה לה: "ידידתי הגברת מוזס, משירות-המוידיען, צילצלה אלי וביקשה ממנו להיות לכם לעזר כפי יכולתי. אם תצטרכו לאיזה דבר – אל נא תהססו לפנות אלי".
ל"בני ישראל" כמה מנהגי תשעה-באב מעניינים: את הסעודה המפסקת לפני הצום אינם אוכלים מתוך צלחת – אלא מתוך עלי בננה. זו סעודת-עניים להראות שהיהודים אחרי חורבן הבית היו כל-כך עניים שאפילו כלי אוכל לא היו להם.
אחרי הצום הם אוכלים מאכל שהוכן מקטניות שגרעיניה נקראים "בורדה", ראינו את גרעיני ה"בירדה" שטוחים על הריצפה של חדר השמש, "זה אנו מכינים בשביל הסעודה שאחרי הצום", הסביר לנו.
גרעינים אלה שורים במים לפני שמכינים מהם המאכל. לפי אחד מסופרי "בני ישראל" טעם אכילתם במוצאי הצום הוא, כי כשם שהגרעינים האלה, כשהם סופגים לתוכם מים, כאילו מתעוררים לחיים חדשים, כך עתידה האומה הישראלית לקום מחדש מחורבנה.
מפי אברהם בנימין, מורה בבומביי, שמעתי טעם אחר: אוכלים גרעינים אלה, כי הם היו המאכל היחידי של היהודים אחרי החורבן. הם מצאו גרינים אלה בשדות.
בעוד אנו מסתובבים בחצר בית-הכנסת, הגיע "בן ישראל" צעיר, לבוש כובע בעל צבעים רבים, ובידיו עוף. הוא הביא אותו לשוחט. השוחט, איש מזוקן בגיל העמידה, שחט את העוף במקום מיוחד לכך בחצר. בדחילו כיסה את הדם בעפר ולאחר מכן ניקה את החלף במים. הילדים שבחצר הצטופפו מסביבו לראות במעשהו. המחזה לא היה שונה מזה שאנו היינו רגילים לו בקהילותינו.
בחדר קטן הנמצא בין "דירת" השמה ולזו של השוחט מחזיקה העדה סירים, מחבתות וכלי-בית אחרים הדרושים לה להכנות סעודות של חתונות ושל שמחות ציבוריות אחרות.
השמש ליווה אותנו אל בית הכנסת "מגן חסידים". בדרך הצביע השמש על חנויות שבעליהן הם "בני ישראל".
"מגן חסידים" הוא בית-כנסת גדול ויפה, הוא בנוי בסגנון של בתי-הכנסת הגדולים של המערב. דרך שער נכנסים מן הרחוב אל החצר אשר בקצהו נמצא הבניין היפה של בית-הכנסת, בחצר גם בניין קטן בו דירת השמש. ביקרנו גם אצלו גם שם ראינו תמונות המציגות מחזות מן התנ"ך וגרעיני ה"בירדה" שטוחים הריצפה, גם שם אותה עניות מדכאת ומשוועת.
מתוך "הצופה" ט"ו תמוז תשל"ד.