במאמרו "חמש מאות שנה היסטוריה יהודית בוילנא", שנכנס לאסופת כתביו "אישים וקהילות" (תל אביב, תש"ן), מתאר הרב משה צינוביץ המנוח את בתי הכנסת העתיקים שהיו קיימים ב"ירושלים דליטא".
בדברו על "בית הכנסת גחש"א (גמילות חסד של אמת)" הוא מזכיר כמה חבורות לתורה ולתעודה שמושבן היה ב"קלויז" זה. אחת מהן היתה "חברת עשירי קודש". צינוביץ כותב ביחס אליה:
"חברי חברה (עתיקה) זו מתחילים למנות מיום הכיפורים תשעה ימים ובעשירי צמים. ככה סופרים הם שנה שלמה. צמים כל יום עשירי שהוא קודש אצלם לתשובה ולתפילה עד שמגיע יום הכיפורים הבא."
גם במקומות אחרים היו אנשים שנהגו כך.
מתי החלו בישראל להפריש מעשר מן הזמן, לקדש את היום העשירי?
נראה שאחד מן הראשונים להזכיר את מעשר הזמן היה המקובל ר' מאיר פאפריש, הכותב בספרו "אור צדיקים" (סימן ל"ג, הלכות תענית): "כמו שחייב אדם ליתן מעשר מדמיו, כך חייב ליתן מעשר מימיו, כגון אם חי ט' ימים יתענה יום עשירי, ואם חל יום עשירי בשבת או ביום שאין מתענין הואיל ואידחי אידחי."
רבי מאיר פאפריש נפטר בשנת תכ"ב.
בדור שלאחריו מוצאים אנו רשום בהנהגותיו של רבי יוסף יוסקי בן הרב יהודה יודל, בעל "יסוד יוסף", אב"ד ור"מ במינסק ולאחר מכן בדובנא: "להזהר מאד בענין מעשר הימים, לקבוע תמיד יום העשור שיהיה קודש לה', והחשבון יתחיל מיום ראש השנה." הרב יוסף יוסקי היה מורו ורבו של רבי צבי הירש קיידינובר, בעל "קב הישר".