א
כיצד ומתי היתה "התקווה" להמנון הציוני?
השיר בא לנו מתקופת חיבת ציון. הוא היה אחד השירים של אנשי העליה הראשונה, ביניהם עשה המחבר, נפתלי הירץ אימבר, בימי שבתו בארץ, בשנים תרמ"ב-תרמ"ז.
בראשונה היה נודע בשם "תקוותנו" (הוא שמו ב"ברקאי", אוסף השירים הראשון של אימבר, שהופיע בשנת תרמ"ו בירושלים). היו שקראו לו גם "עוד לא אבדה".
מן הארץ עבר השיר לגולה. כבר בשנת 1895 נדפס בברסלאו טכסט השיר על תוי מנגינתו ביחד עם תוויהם של שלושה שירי ציון אחרים.
עם הופעת התנועה הציונית התפשט השיר מהר בכל רחבי התנועה.
היה מי שכתב: בימי הקונגרס הציוני הראשון (1897) בבאזל הציע דוד וולפסון לקבל את "התקווה" כהימנון התנועה הציונית והצעתו נתקבלה[א].
דברים אלה אינם מדוייקים. באופן רשמי נתקבלה התקווה כהימנון הציוני רק בשעת 1933, בקונגרס הי"ח. הקונגרס קבע אז את השיר "על סמך מסורת של שנים רבות" "כהימנון הלאומי של עם ישראל".
הקונגרס הכיר להלכה מה שכבר היה קיים למעשה שנים הרבה. הוא אישר מסורת רבת שנים, מסורת שמצאה בטויה הגלוי ביותר בנוהג לנעול את הקונגרס הציוני – בית המחוקקים של המדינה בדרך – בשירת "התקווה".
ב
מתי התחילו לנעול את הקונגרס בשירת "התקווה"?
ד"ר יצחק ריבקינד ז"ל בדק ומצא כי לפי פרטי-הכל הרשמיים של הקונגרסים, הוחל בנוהג זה רק בקונגרס השמיני (1907).
והוא מעיר על כך במסתו "צו דער געשיכטע פון דער התקווה" ("אידישער קעמפער", גליון ראש השנה תש"י): "עובדה מענינת ולא תיאמן, יש להניח שיש כאן שכחה מטעם הקצרנים".
אמנם חושו ההיסטורי הבריא לא הטעה אותו. יש בידינו ידיעות כי עוד לפני הקונגרס השמיני נעלו את הקונגרס בשירת "התקווה".
אך גם "שכחת הקצרנים" אומרת דרשני. דומה שעד הקונגרס השמיני לא גובש עדיין הנוהג, לא היה עדיין למסורת – על כן לא נרשם על ידי הקצרנים.
הנוהג לנעול את הקונגרס ב"התקווה" הלך והתגבש בשלושת הקונגרסים שקדמו לקונגרס השמיני.
ג
נראה שהקונגרס הראשון עליו יש לנו ידיעה ברורה ששרו בו את "התקווה" הוא הקונגרס השלישי (1901).
שרו את "התקווה" בישיבה הסופית בה נבחרו חברי הועד הפועל.
"כאשר הוזכר שמו של ד"ר הרצל פרצו תשואות אדירות שארכו עשר דקות", מוסר כתב "ג'ואיש כרוניקל" (3 ינואר 1902). "קראו הידד, הניפו מטפחות, וזרקו כובעים באוויר, צעקו 'יחי', שרו את 'תקוותנו'. היה זה בשתים בבוקר והיתה זו אחת ההפגנות המרשימות ביותר שכותב הדברים האלה היה עד להן".
לאחר הבחירות התקיים הדיון ב"שאלת התרבות" בארבע בבוקר בערך נעל הרצל את הקונגרס.
"הצירים לא התפזרו אלא לאחר חצי שעה. הם הריעו לכבוד הרצל, נורדוי, צ'לנוב, לכבוד העם השוויצי החפשי ולכבוד ציון. שרו שירים לאומיים-יהודיים…" ("ג'ואיש כרוניקל" הנ"ל).
"די וועלט" (10 לינואר, 1902) תיאר מעמד הסיום בדברים האלה: "מניפים מטפחות ודגלים. צעירים וזקנים שרים יחד שירי ציון".
מה הם השירים הלאומיים, שירי-ציון ששרו באותו מעמד? על כך למדים אנו מחוברתו של ראובן קאמאיקא "דער 5-טער ציוניסטען-קאנגרעס אין בזעל" (וארשה, תרס"ב). בתארו את נעילת הקונגרס, הוא אומר: סערה של תשואות קמה באולם ובגלריות. כשהם שרים בהתלהבות את "עוד לא אבדה" ו"דארט וו די צעדער" התחילו הצירים בארבע בבוקר לעזוב את העולם, מאושרים, נרגשים ועייפים".
ויעקב דה האס מסכם רשמיו מן הקונגרס שפרסם בבטאון הציוני-האמריקני "דה מאקאבייאן" (פברואר 1902) במלים אלה: "הקשבתי להידד האחרון, לשיר האחרון. ההד יתפשט מעבר להרים, מעבר לאוקיינוס, ומביא ברכה לכולכם. המלה האחרונה של הקונגרס היתה 'תקוותנו' ".
ד
שירת "התקווה" בולטת עוד יותר בקונגרסים הבאים, בקונגרס הששי (1903) והשביעי (1905).
שני הקונגרסים האלה עמדו בסימן הפולמוס על הצעת אוגנדה.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" ב' באייר תש"ל
[א] כך כותב ד"ר יום-טוב לוינסקי ב"אינצקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות" (תל-אביב תש"ל) ערך "התקוה", הוא מציין כמקורו: "ספר התקווה" למנשה רבינא. ספר זה לא ראיתי.