"הרב הראשי בקש את הממשלה להתערב בענינם של עשרים והמישה ואלף ילדים יוניים שבימי מלחמת האזרחית הובלו לארצות גוש המזרח ועודם מוחזקים שם."
(מן העתונות)
בעשרים "שישי" ליוני בשנת 1858 הופיעה קבוצת חיילים בבית משפחת מורטרה בבולוניה, ודרשה את מסירתו המידית של
בנה אדגר בן השש לשלטונות הכנסיה. כמה שנים לפני כן הטבילה האמה הנוצריה ששרתה את המשפחה את הנער בסתר
והכניסהו לדת הנוצרית, על כן דרשה כעת. גזל הילד זעזע כל ארצות אירופה. שרים ורוזנים הוזעקו לחתערב. אסיפות מחאה התקיימו בכל אתר ואתר אבל ללא הועיל. משה מונטיפורי מהר לרומא להתראות עם האפיפיור אבל הלה סרב לקבלו.
Roma ]ocuta, res finita .
רומא גמרה אומר להחזיק בשללה.
לא היה זה מעשה־חסד ראשון ולא אחרון של דת הרחמים, האהבה והחמלה. בימי השואה כשאלפים ורבבות הובלו לכבשנים
ומחנות השמדה, נפתחו לרווחה מנזרי הכנסיה לילדי ישראל, וההורים האומללים פיזרו שארית כספם וזהבם והפקידו ילדיהם
בידי אחים ונזירים רחמנים בתקוה ובקשה להחזירם לעמם כעבור זעת. אבל השערים שנסגרו מאחורי ילדינו לא נפתחו שוב, כי לא למען הצל ילדי ישראל ולהחיותם לעמם נפתחו שערי חכנסיה, כי אם להחזיקה בחיקה ולהעבירם על דתם.
רבים המתהלכים בקרבנו שבימי ההרג מצאו להם מקלט בבית נוצרים, אומצו על ידיהם וחונכו על ברכם ואחרי המלחמה
שבו אלינו, אבל גם רבים הם אלה שבכח הוחזקו מאחורי חומות מבצרי מנזריהם ובזרוע פלסו להם דרך בחזרה לעמם.
ורבים, רבים מאד התינוקות שנעזבו בידי גויים וטרם ניתנו לנו בחזרה. רבים מאוד המאראנים של דורנו שצלם ענדו לצואריהם
ולבושי לבנים ופרח בשער הצמידום בכנסיות גויים לשיר במקהלות ביום אידיהם, עת אחיהם ואחיותיהם על המוקד עלו.
והיום הם תועים על בתי קברות אבותיהם ולבם אל ידע אור מחצבותם.
והיתה כמובן צעקת חמס ומחאה בבית ישראל. וכדרך גברין יהודאין קשקשו בקופסות צדקה בכל קהלה וקהלה למען פדות שבויי הצלב והצלם. ורבן המוסדות יצא למסעיו והתראה עם שרים ורבי השפעה. וכבוד קדשו האפיפיור נאות לקבל את כבוד גדולת תורתו ונימת השיחה היתה נעימה. והכל נשאר כמו שהיה. נשכח הענין ונשקע הדבר.
Roma locuta, res finita !
רומא גמרה אומר להחזיק בשללה.
זה היה לפני שנים ותיכף אחרי המלחמה. כשאזלי יד היינו ומחננו היה מפולג לישוב משועבד מכאן ולמחנות נדחים מעבר לים"
וכל דרישותינו נחנקו בהמון יללותינו ובכיותינו. ,
אבל זה כשלוש שנים שיש לנו מדינה ואין אנו צריכים לשלטונות הכמורה, ודוקא הם לנו צריכים בכמה דברים מוענינים. כי לנו השמירה על כנסיותיהם, מוסדותיהם ומנזריהם פה, ומבלעדיו לא ירימו ידם ורגלם — אבל טרם העלינו מחדש דרישותינו בדבר אותם היתומים שנשארו בבתי הגויים. לא העלינו דרישותינו, כי אין אנו יורשי מסורת אבותינו; לא יורשי געגועים וכיסופים ולא יורשי נקמתם ודמם — רק יורשי זהבם וכספם. ולכן הננו מושיטים יד לקבל דמי ניכר־כבוד ואתנן זנותנו אחרי הגויים,
ודמי כופר בעד כפירה בנקם ברית, לנו בכלל עסקים אחדים עם אנשי הכמורה. את אורחינו ותיירינו מהגולה בלב־אבן ושפה רפה הננו מקבלים, אבל כשהופצה שמועה שלרגל שנתם הקדושה המוני גויים יעלו ירושלימה, כל שרותי תיירות ממשלתנו הועמדו במצב הכן. באו רק 'תריסרים אחדים — כי על כן גדלה אהבתם לעיר הצדק.
והיום אחדי שגמרנו בכי טוב הסכם עם הלותרנים הגרמנים לשלם להם פיצויים, הננו ממשיכים במשא ומתן, כי הגיע תור
הפנסיה הקתולית לשלם פיצויים לכל מוסד ומוסד שלה למינהו. גדולה הקללה "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר" והיא קוצרת בנו בארץ ובגולה, בגדולים ובקטנים. וכל לבבנו ונפשנו להם נתונים ורק להם אנו דואגים. למענם ולמען ילדיהם.
חרות יום רביעי כט חשון תשי"ב
11.28.1951