הרבה, הרבה מאד נכתב על בנימין זאב הרצל, אך רק מעט נמסר על חייו המשפחתיים ועל חייהם האומללים של אשתו וילדיו.
בזמן האחרון עסק בפרשיות-חיים אלה יוסף נדבה. במסירות ובשקידה אסף פרטים רבים מספרים ומפיהם של ידידים ומכרים של משפחת הרצל, והרים את המסך מעל ה"טרגדיה של בית הרצל".
אומללים היו חיי המשפחה של הרצל. עוד לפני שהתמסר לפעילות לטובת עמו, לא היו היחסים בבית תקינים ביותר. ולאחר שהקדיש כל עתותיו למען האידיאל שלו, התרחק עוד יותר מאשתו שלא הבינה לשאיפותיו – הפירוד ביניהם התרחב ולא היה יכול להעלות ארוכה.
והטרגדיה של ילדיו – ראשיתה בודאי גם היא נעוצה במדה רבה בפירוד שבין האב והאם. נמצאת למד כי הרצל הקריב על מזבח עמו לא רק את הונו וחייו הצעירים, אלא גם אושר אשתו וילדיו.
יורשה לי לעמוד כאן על טיפה מרה נוספת בטרגדיה של בית הרצל שנדבה לא עמד עליה.
לפי נדבה לא הבינה אשתו של הרצל לרוחו הציונית – אך אמו היתה שותפה לשאיפותיו ו"מעולם לא ריפתה את ידי בנה, אפילו כשראתה כוחותיו הולכים וכלים, נהפוך הוא: בלי מלת רטינה עודדה אותו לדרך יעודו ויעבור עליו מה".
דברים אלה אינם מדוייקים. אמו של הרצל העריצה את בנה כשם שאהבת הבן אליה לא ידעה גבול – אך לרוחו הציונית לא הבינה.
אחרי מותה פירסם היינריך יורק-שטיינר, ידידו של הרצל, ב"אוסטרייכישה וואכנשריפט" של יוסף שמואל בלוך (3 למאי 1911) מסה גדולה על אמו של הרצל אשר הכיר אותה מקרוב והיה מבקר לעתים תכופות בביתה.
הוא מספר על האהבה וההערצה הגדולה שבין האם והבן, ועל האבל הגדול שירד אל ז'נט הרצל במות בנה. אבלות ותוגה שאפפו אותה עד יומה האחרון.
הוא ממשיך:
"כאשר הסתכלנו בדמות אשה שבורה זו אשר אנחנו היינו מכירים אותה מקודם כגאה ונאה למראה, התיצבה לפנינו השאלה: האם נכון הדבר שבן אדם יקריב עצמו למען הכלל ועל ידי כך יביא נזק וצער למשפחתו הוא. אמו של הרצל – בכך אין ספק – היתה משיבה על שאלה זו ב'לאו' קצר וחריף".
בנה התמסר לעם היהודי. היא עקבה בגאון ובדאגה אחרי פעולותיו. היא נהנתה באחד הקונגרסים מן הכבוד הגדול שבנה נחל כמנהיג-עם מפואר. ברם היא ראתה בדאגה את הקמטים שהחלו להראות על מצה בנה, היא הקשימה להלמות הבלתי-רגועה של לבו הסוער, והיתה מבקשת הימנו רבות ובדחיפות שהוא, בנה היחידי, יפרוש קצת מן עבודתו למען הכלל ויחיה יותר למען משפחתו"…
"כל נסיעה – והרצל הירבה בנסיעות – למען הציונות – היתה בעיניה עוול במשפחה. שום הצלחות אצל מדינאים ושליטים – והיו הצלחות מרובות – לא יכלו לשמש פיצוי בעד העדר קירבתו.
"גדולה אמנם היתה האהבה של הבן לאם, אך זו לא יכלה להשפיע על רצונו במה שנוגע לעם ישראל כך אף אחד לא היה יכול לסטות אות מדרכו הוא. רצון של ברזל שכן בלבו, ויצר הרצון דחף אותו קדימה. למטה אלי הקבר. ולא היו בתהילתו ולא באבל הגדול של ידידיו ושל המונות בית ישראל משום נוחם לאם באבלותה על בנה שמת כל כך צעיר".
יורק-שטיינר מספר כי בעיני ז'נט הרצל היתה רעה כל נסיעה והתרחקות אנשים ממשפחותיהם בשל עניני הכלל. כשהיו מדברים על פילוגים וחילוקי דעות בתנועה הציונית, היתה נאנחת: "בשל כך מת בני!".
כותב יורק-שטיינר: "לא, אם זו עם כל הבנתה לגודל בנה, עם כל תקותה שמפעלו יתגשם, לא יכלה להשלים עם כך שדוקא הוא היה צריך להיות קרבן התנועה אשר יצר".
"לא היה דבר שהיה יכול לנחם אותה. כשידידיו של הרצל היו מספרים לה על ההערצה הגדולה של העם היהודי לבנה ועל תל הזכרון שעשו לו בארץ האבות, היתה משיבה התשובה הסטירוטיפית: "כל זה אינו מחזיר לי את בני?"
וכשהיו מנסים לנחם אותה בכך שיש עוד צער וכאב גדולים יותר בחיים, ביקשה: "נא, אל תספרו לי דברים בלתי נעימים". כי אמו של הרצל – כותב יורק-שטיינר – היתה אשה שאהבה עליזות, נועמי החיים ויופי ולא רצתה לשמוע מרוע וקשיי הגורל ולא רצתה לדעת שום דבר על אודות החולי והמוות.
"חרות" יולי 20 1962.