(ממשה עד פליקס מנדלסון)
1.
עוני ודוחק לווהו למשה מנדלסון מימי נעוריו. בן היה לסופר סת"ם ומלמד דרדקי עני בדסוי. וכשעבר רבו המובהק. ר' ברוך פרנקל, בעל ה"קרבן עדה" על הירושלמי לברלין. בא אחריו לבירה. שם חי היה חיי צער, והיה שם סימנים על ככר לחמו, כי לא לשובע אכל פרוסתו כי אם במדה ובמשורה.
"משה יקר, כותבת סופיה בקר "כמה מענינים תולדותיך, משפל המדרגה עלית לגדולה. פעם סיפרת כי השמחה היותר גדולה היתה לך במצאך עשרים גרוש ובעדם כתונת נקיה לך קנית".
והיה, בהיות מנדלסון כבר מבין גדולי וסופרי והוגי דעות אשכנז, הגיע עם אשתו, פרומט לבית גוגנהיים, לדרזדן העיר, והמנהג בימים ההם, יהודי או שור פולני כי יכנסו למדינה עליהם לשלם מס גולגולת. מנדלסון לא היה יוצא מן הכלל. וגם הוא שלם את מס הבהמות, עשרים גרוש בעדו ובעד אשתו.
לא ארכה השעה והשמועה על המעשה הנורא כי הושפל גדול בעם, עשתה לה כנפים. אצו, רצו ראשי העיר ורוזניה ותוקן העול. בקשו סליחת הפלוסוף והוחזר לו המס הנגבה.
ומספרים סופרי תולדותיו: שמחה גדולה שמח אז משה מנדלסון על ההצטיינות שהוענקה לו. הוא בקר ראשי העיר להביע להם תודתו ורחשי כבודו על חסדם וטובתם. ואת המס המוחזר, בתוספת עשרת מונים הסך, תרם תרומה לקופת עניי העיר.
לא היה גבול מדת אהבתו את עמו. ביתו פתוח היה לרוחה לכל עני ואביון בעמו. בצאתו למסעיו וראה יהודי משרך רגליו בצדי הדרכים היה מעלהו למרכבתו. שלמה מיימון מתאר את האהבה והחבה בהן היה מקבל אחיו יוצאי פולין באי ביתו.
זכות ישיבה לא היתה לו בברלין. "נסבל" היה בהיותו בשרות יהודי החסות ברנרד. מנהל חשבונות היה בבית מסחרו לבדים ודברי משי וכשהפצירו בו חבריו להגיש בקשה לקבלת זכות ישיבה בעיר הבירה, סרב באומרו: זילא לי מלתא לבקש זכות שמגיעה לכל אזרח שקט. אבל אם יש למדינה נמוקים משלה להגביל מספר בני עמי הרשאים לגור בקרבה, במה אני עדיף משאר אחי.
דובר טוב היה לאחיו האומללים, למען יהודי שוייצריה, קניגסברג ולותר התערב אצל רוזנים ושליטים. וכשחרב הגרוש היתה מונחת על צוארי יהודי דרזדן התחנן לפני ראש העיר: "לאן ילכו אומללים אלה עם נשיהם וטפם, אפוא ימצאו מחסה ומגן… תסלח לי שאינני כותב בצורה הנאותה לך, אבל לבי מלא ונפשי נסערה".
אבל פעם שגה איש שלבו היה מלא אהבת עם על כל גדותיו. אותו יום שבו שמח על מס-הבהמות שהוחר לו, יום קטנות היה למנדלסון. כי מה זו עושה לשמחה שהוא הופלה לטובה בעוד על בני עמו חרפת מס הבהמות רובצת. פעם שמח שמחה גדולה למצא עשרים גרוש וקנה בעדם כתונת נקיה לעורו. – והפעם שמח על עשרים גרוש שהוחזרו לו ואת מלבושו העברי הוא לכלך.
כבר נשאלה השאלה בבית מדרשו של ר' ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן": המותר ליהודי להדמות לעכו"ם כדי להשתמט מן המס המוטל עליו. ופסקו ואמרו: אסור הדבר. שלם ישלם ואל יכפור בעמו ודתו. נכשל באותה שאלה הפלוסוף הגדול. שלם לא שלם, וברית אחים הפר.
יש קונה ויש מאבד עולמו בשעה אחת. לא רק עולמו הוא, כי אם גם עולם בניו ובנותיו, נכדיו וניניו.
2.
טקרי אמר עליו שמעולם לא ראה עלם יפה כמוהו. יהדותו היתה ניכרת מתוך הדרת פניו. אוריאנטלי היה בכל הליכותיו. אף על פי שבשחר ילדותו הוכנס לדת נצרות ולמרות שאביו החליף שם משפחתו בשם בעלו הקודם של גן המשפחה – נשא פליקס מנדלסון-ברתולדי את שם סבו ברמה.
כשהעליב רוסיני את יעקב מאירבר בשל יהדותו – פרץ הלה בבכי. הקומפוניסט המלומד פליקס מנדלסון התגאה, קבל עם ועדה בדם העברי הנוזל בעורקיו.
כתב סבו הגדול: "אין דעתי נוחה מן הסבלנות שעליה מרבים לדבר היום. נדמה לי שאין בה מאהבת אדם אמתית. קל יותר להעביר אדם על דעתו על ידי מעשה חסד וסבלנות מאשר על ידי לחץ ורדיפות". רחוק היה עולמו של הסב מעולמו של הנכד כרחוק מזרח ממערב. זה עמד בתחום היהדות והלה גודל בנצרות, אבל בלב שניהם קננה חשדנות כלפי הגויים סביבתם. כתב הנכד בשנת 1832: "אם פעם האנשים לא ירצו בי עוד בשום מקום בגרמניה, הרי תמיד נשאר לי הנכר…" הרגש הרגיש כי יבוא יום ויגרשוהו מהסתפח בנחלתם?
בשנת 1830 מגיע פליקס מנדלסון לרומא. שם נעשה עד לכלימת עמו. במו עיניו הוא רואה את מחזה החרפה החוזר מדי שנה בשנה. ראשי ונכבדי הקהלה, עמוסי מתנות לאוצרות האפיפיור, כורעים ומשתחוים לשליטי הכנסיה ומבקשים בתחנונים ארכה לזכות ישיבתם בעיר. והללו, רגלם הגאוה על מצח המושפלים נאותים להסכים להאריך אפים לעוד שנה.
מתאר פליקס מנדלסון את המחזה המזעזע על כל פרטיו במכתב לידידיו. ועטו אינו פולט לא אנחה ולא גניחה. וכבר תמה דוד פרישמן: איך לא הזדעזעה נשמתו, אך לא התפלץ לבו בקרבו למראה הקלון והכאב.
ואם יש את נפשך לדעת סוד אדישותו במעמד רומא, אז תזכור שמחת הסב באותו יום בדרזדן העיר.
מתוך "חרות" ל' ניסן תשי"ב
4.25.1952