כתב בנימין זאב הרצל ב"מדינת היהודים":
"אין לנו דגל. נחוץ הוא לנו. אם רוצים לנהג אנשים רבים, צריכים להרים סמל מעל לראשיהם.
"אני מתאר לי דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. המפה הלבנה מסמלת את החיים הטהורים, החדשים. הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום עבודתנו, כי בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה" (תרגום ש. פרלמן).
הדגל שהציע הרצל לא היה לנס מדינת ישראל. מפה לבנה, שני פסי תכלת בה, ובתווך מגינו של דוד – זה היה האות שבחרה בו התנועה הציונית, והוא היה לדגלה הרשמי של המדינה אחרי ייסודה.
ברם הצעתו של הרצל לא אבדה כליל מן הקהל. היא מצאה לה בחלקה מקום בדגל של הצי המסחרי של ישראל, אשר בו שני פסים כחולים על רקע לבן, וביניהם, באמצע, בשתי שורות, אחת קצרה ואחת ארוכה יותר – שבעה כוכבים.
והנה לפני למעלה מארבעים שנה כתב אורי צבי גרינברג שיר, "תפילת מגן" (ספר "הקטרוג והאמונה" עמ' פ"ה), ובאחד מבתיו הוא אומר כי אין צי לעמנו במימי העולם, אין אף אניה אחת עליה מתנוסס דגן ובו ארי יהודה, שבעה כוכבים ומגינו של דוד:
לנו אין צי בציים במימי העולם, אין אף תורן אחד, שישא את דגלנו ברקם ארי יהודה ושבעה כוכבים בו ומגינו של דוד.
אין מלח שיגיע לכרכי הים וישב במסיבת מלחים השרים בפונדק לעת ערב, ובשיריהם ישמיע גם הוא את שירו העברי בנכר, כמלח, שפניו כפני דמדומים. שעל שבח ארצו ירונן ועל מיטב הטען בספינתו העוגנת.
ודאי, שבעת הכוכבים שאצ"ג צירף אותם, בדגל האומה, לסמלים המקובלים – מגן דוד וארי יהודה, מהרצל באו לו, אך מה נפלא הדבר : המשורר צייר דגל דמיוני זה, על שבעת כוכביו, בדבריהם שכתב על אניות מסחר, ובכך חזה מראש מקומם של כוכבי הרצל בצי המסחרי של המדינה שקמה מחדש.
מתוך "הדואר" גליון ח', טבת, תשל"ז