סיפור-אגדה ידוע על רבי שלמה בן גבירול, והוא בא לנו מבעל "שלשלת הקבלה": "קבלתי מחכמי הדור שתוגר אחד לבש קנאה, מרוב חכמתו [של ר"ש בן גבירול] והרגו וקברו בגן שלו אצל אילן תאנה. והתאנה חנטה פגיה קודם זמנה, ועשה תאנים גדולים ויפים מאד. ויתמה עם הארץ וישמע גם המלך ויתמה. וישאל לתוגר איך החכים על האילן להקדים פירותיו כל כך – ונאלם. אמנם המלך הפציר בו מאד, ולא הודה מאומה. ויצו המלך להנתן לו יסורים עד שיודע מה עשה לאילן. ולבסוף הודה איך הרג יהודי וקברו אצל התאנה, ומאמין שלחות הנקבר מבכר הפירות… ותיכף ציוה המלך ויתלוהו עליו".
לא ידוע כל כך שהאותו סיפור מסופר על ידי ר' צבי הירש קאידנובר ב"קב הישר" (פרק פ"ו) על ר' שלמה אלקבץ. ודאי תלוי הסיפור המאוחר בסיפור הקודם: נתחלף שלמה בשלמה, משורר במשורר.
יש קצת תימה על רבי צבי הירש קאידנובר שנתחלף לו גברא בגברא, הרי הוא היה תלמידו של רבי יוסף יוסקה מדובנא, בעל "יסוד יוסף", השפעת ספר זה ניכרת ב"קב הישר". גם בספר "יסוד-יוסף" (פרק פ"ז) מסופר על עץ התאנה שליד קבר המשורר, ושם כתוב לנכון כי הנרצח היה ר"ש בן גבירול.
*
ויש עוד סיפור על הגדת עדות של עץ העומד ליד קבר. עניינו אינו משורר – אלא שיר.
רבי בנימין אהרן סלניק, תלמידם של הרמ"א והרש"ל ובעל שו"ת "משאת בנימין", רב היה בפודהייצה (פעדאיעץ – ביידיש) בגליציה. סיפר לי ר' אברהם קעללמאן ע"ה: מסורת היתה בידי יהודי הסביבה: רבי בנימין אהרן ביקש מבני קהילתו שלא יאמרו את השיר 'יגדל', ולא נשמעו לו[א]. אמר להם: אתן לכם סימן כי צודק אני בבקשתי – לאחר מותי יצמח אילן ליד קברי". הוסיף ר' אברהם קעללמאן: "היו מספרים כי הדבר נכתב בפנקס הקהילה, ועד הדור האחרון היו מראים את העץ ליד קבר בעל 'משאת בנימין' בבית הקברות בפודהייצה, וגם אני ראיתי אותו".
*
הנה סיפור שלישי על עדותו של עץ. הוא מובא ב"שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו" (בעריכת דב נוי, ירושלים, תשכ"ד, עמ' 74-73):
מעשה ביהודי בראבאט שירד מנכסיו, חזר על פתחי אחיו היהודים בערי מרוקו, בדרך חזרה לעיר שבת בסאלי הסמוכה לראבאט. לפני כניסת השבת מסר למכרו, אצלו התאכסן, את כספו לשמירה, אחר השבת כאשר ביקש את הכסף, כפר הנפקד בכל.
תבע האיש את מארחו לדין לפני רבי חיים בן עטר, בעל "אור החיים", שהיה אז רבה של סאלי.
אמר בעל "אור החיים" לנתבע: "האיש הזה תובע ממך את הכסף שהקפיד בידך."
השיב הלה: "לא היו דברים מעולם, כל טענתו היא עלילה".
פנה רבי חיים בן עטר לתובע: "שמא יש לך עד שהפקדת ממונך בידו?"
"לא היה שם עד. מסרתי לו כספי תחת לעץ", השיב התובע.
"הרי זה טוב מאד", קרא רבי חיים בן עטר בשמחה. "הנה יש לך עד, גש לעץ ותזמין אותו כי יבוא להעיד".
האיש שידע כי רבי חיים בן עטר הוא בעל מופת יצא לדרכו.
כעבור כמה רגעים הפליט הרב, כאלו הוא שח לפי תומו: "האיש כבר הגיע לעץ".
"עדיין לא", הגיב כלאחר יד הנתבע.
"החזר מיד את הכסף", ציווה הרב על הנתבע. "הנך שקרן, אם האמת כדבריך שלא קיבלת ממנו את הכסף, מנין לך מקומו של העץ".
האיש החזיר מיד את הממון שהופקד אצלו[ב].
מתוך "הדואר" י' בטבת תשל"ז. ומתוך "הצופה" ח' אדר תשנ"א.
[א] על המנהג לומר "יגדל" בתפילה עיין א. ברלינר, הערות על הסידור" ("כתבים נבחרים", כרך א', עמ' 20-19, מוסד הרב קוק תש"ה). בסידור "צלותא דאברהם" (מהדורת תל-אביב, חלק א, עמ' לב) כתוב: "ורבים נמנעים מלאומרו [הפיוט "יגדל"] כי לא ישר בעיניהם לתת עיקרים לתורה ומצוות שכולם עיקרים. עיין שם.
כבר הרש"ל רבו של בעל "משאת בנימין" לא היה אומר, מן הטעם הנ"ל את "יגדל". וכך כותב ר' משה מת ב"הנהת מהרש"ל" (מהדורת י. רפאל ספר היובל לש. פדרבוש, תשכ"א, עמ' שכו): "ולא אמר מורי אחד מהם, לא 'יגדל' ולא 'אני מאמין', וראה הערת מהדיר שם.
האר"י לא היה אומר "יגדל" ופזמונים אחרים, מפני שאינם על דרך הקבלה (עיין מ. בניהו "ספר תולדות האר"י", תשכ"ז, עמ' 326, 337). ועיין י. אלפסי "מחקרי חסידות", תשל"ה, עמ' 79, הערה 22, עמ' 89.
[ב] על נוסחים אחרים של סיפור זה ועל סיפורים דומים, עיין בהערתו של דב הוי שם (עמ' 161): "כתבים נבחרים" לאלתר דריאנוב (כרך ב', עמ' 920-919): וסיפורו של יונה קרפל "דער רמ"א און דער בישאף" (פשמישל 1924).