רשות ה"נודע ביהודה"
"רשות" הוא שם הפיוט בו מבקש שליח הצבור שתפלתו למען הקהל תתקבל או בו הוא נוטל רשות מן החכמים לעבור לפני התיבה.
רשות מן הסוג השני נפוצה וידועה ביותר היא "מסוד חכמים ונבונים, מלמד דעת מבינים, אפתחה פי בתפלה ובתחנונים, לחלות פני מלך מלכי המלכים ואדוני האדונים". רשות זו, בה שליח צבור נוטל רשות מן החכמים שבבית הכנסת, מקורה בודאי בזמן שהפייטנים היו עוברים לפני התיבה ומתפללים תפלותיהם ופיוטיהם הם.
רשות מיוחדת במינה היא הרשות לחתן תורה וחתן בראשית שנאמרה בשמחת תורה, בה נוטלים רשות מהקב"ה, התורה הקדושה מורי הוראה ראשי ישיבות ותלמידיהם.
"מרשות האל הגדול הגבור והנורא, ומרשות מפז ומפנינים יקרה, ומרשות סנהדרין הקדושה, ומרשות ישיבות ואלופי תורה, זקנים ונערים יושבי שורה, אפתח פי בשירה ובזמרה…"
בדורות קדומים היו אומרים רשות דומה בכל שבת כאשר חתן היה נמצא בבית הכנסת. אך ברבות הזמנים נשכח המנהג.
רשות מיוחדת היו אומרים עד פרוץ המלחמה האחרונה בבית כנסת אחד בלובלין בשמחת תורה. המדובר בבית הכנסת "לויפער" שנוסד על ידי הקצין והנגד הידוע ר' שאול וואהל שלפי האגדה היה לילה אחד מלך פולין. בית הכנסת נקרא "לויפער" כאשר רוב מתפלליו היו רוכלים שהיו חוזרים על הכפרים בפרקמטיא. זכר ר' שאול וואהל נשמר בתוכו עד דורנו. בשמחת תורה היו עורכים הקפה שנקראה על שמו והשמש היה מכריז בחלוקת הכבודים "ברשות הנשיא מורה מורנו ר' שאול וואהל מכובד פלוני בן פלוני בהקפה".
נראה שבימי הגאונים היתה רשות מיוחדת שנאמרה לפני הדרשה, ראש הגולה וראשי ישיבות של פומבדיתא וסורא היו נוטלים רשות אחד מן השני בבואם לדרוש לפני העם.
ב"סדר הישיבות" של רבי נתן הבבלי אנו קוראים על טכס התמנות ראש הגולה.
ואחר שחזן הכנסת ברך את ראש הגולה… פותח ראש הגולה ודורש בענין הפרשה של אותו היום או "תן רשות לראש ישיבת סורא לפתוח ולדרוש וראש ישיבת סורא נותן רשות לראש ישיבת פומבדיתא והם נוהגים כבוד זה לזה עד שפותח ראש ישיבת סורא והתורגמן עומד עליו ומשמיע דבריו לעם וכשהוא דורש באימה סותם את עיניו ומתעטף בטליתו עד שהוא מכסה פחדתו ולא היה קול כשהוא דורש, פוצה פה ומצפצף ומדבר דבר. וכשירגיש באדם שמדבר פותח את עיניו ונופל על הקהל אימה ורעדה".
נוסח הרשות שנאמרה בהזדמנות זו לא נשתמרה. גם במשך כל הדורות לא שמענו משום דורש ברבים שהיה אומר רשות, פרט לאחד… ה"נודע ביהודה".
בשנת תרס"ב הוציא בורשה אחד מניני ה"נודע ביהודה" חדושיו על מועד וקדשים ודרשותיו. בהקדמתו הוא מוסר שהנודע ביהודה היה רגיל לומר לפני דרשותיו רשות מיוחדת "רשויות" כאלו שתוכנם נשתנה לפי הזמן והמקום מצא בין כתבי אבי זקנו ובהתחלת הדרשות הוא מפרסם אחת מהן:
הנני להביא כאן רק קטעים אחדים שדים להראות על הקשר בינה ובין הרשות לשמחת תורה.
"ברשות ממ"ה מלך למלכי ארץ נורא… וברשות תורה הקדושה והטהורה הנתונה בלבת אש ובלפיד ובערין… וברשות אלופי ראשי מנהיגי עדת ישורון אשר בעיר הזאת מלאה חכמין וסופרין… קצינים וסגנים וחורין גברין יקרין וברשות יושבי על מדין… וברשות יתר חכמי העיר וברשות אלופי גבאי צדקה וגבאי גמ"ח של אמת המשכילים יזהירו כזהור הרקיע מצדיקי הרבנים ככוכבים מאירים…"
המוציא לאור של הדרשות סבור כי גם הרשות לחתן תורה ובראשית נתקנה בתחילה על דרשות שאלו היו רגילים לדרוש לרגל סיום והתחלת התורה. יתכן שכן הדבר אם כי ידוע כי לא תמיד נבחרו דוקא לומדים לחתני תורה. (בורמייזא למשל נבחרו לחתני תורה אנשים שנעשו חתנים באותה שנה – ראה ש. אסף ז"ל "מנהגי שמחת תורה של ורמייזא" בירחון "בית הכנסת" תשרי תש"י ת"א).
אך שאלה אחת עדיין צריכה בירור. מאין באה לו לנ"נודע ביהודה" הנוהג לומר "רשות?" האם חדש הדבר על דעת עצמו או היתה זו מסורת בפראג, מטרפולין של דרשנים, מסורת שלא ידענו עליה. וה"נודע ביהודה" היה ממשיך בה.
יום ערבה
אין קובעים לעולם ראש חודש תשרי לא בא' בשבת ולא ברביעי בשבת ולא בערב שבת וסימן להם "אדו" (רמב"ם הלכות קדוש החודש פרק ז') והטעם שלא יחול יום הכפורים לא בערב שבת ולא במוצאה ולא יחול יום הערבה בשבת.
וכך מפורש בירושלמי: "ר' סימון מפקד לאלין שמחשבין הבון דעתכם דלא אתא תקיעתא בשבת ודלא אתא ערבתא בשבתא ואי דחיקתון עבדון תקיעתא ולא תעבדון ערבתא".
נראה שחששו יותר שיום הערבה לא יחול בשבת מראש השנה. תדחה תקיעת שופר שהיא מדאורייתא ולא ידחה חבוט הערבה שהוא מנהג זכר למקדש? על סיבת דבר זה כבר עמדו הראשונים. דברי סופרים צריכים יותר חזוק מדברי תורה. אם יבטל חבוט הערבה שהוא מדרבנן יבואו בשנים הבאות לפקפק בו. לא כן תקיעת שופר שהיא מפורשת בתורה. ועוד טעם. דחוי תקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת אין בו ביטול המצוה כולה. אם אין תוקעין ביום ראשון תוקעים בשני. לא כן חבוט ערבה שהוא בשביעי של חג ואין עושים לו יום טוב שני מספיקא באשר היום שלאחריו הוא רגל בפני עצמו. (תוספות ור"ן).
מה טעם אסור חבוט הערבה בשבת.
הלבוש אומר כי חבוט הערבה בשבת היא איסור דאורייתא בעוד שהיא עצמה היא מצוה דרבנן.
על טעם זה פליג ר' אפרים מוילנא בעל "שער אפרים". וזה לשונו בספרו בסוף סימן ב:
"דברי הלבוש תמוהים, מה איסור דאורייתא יש בחביטת ערבה. הלא זהו בתלוש ואין כאן משום תולש וגם כן משום קלקול הערבה. ולפע"ד כבודו במקומו מונח ושגגה יצתה מלפניו הטעם דאינו דוחה שבת אינו משום חביטת הערבה רק משום גזירה דרבה כמו גבי לולב".
דרך אגב כדאי להזכיר כאן את אופן חתימתו של רבי אפרים על תשובותיו: "אנכי עפר ואפר"ים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא". השמוש ב"עפר ואפר" בחתימה נותן אולי קצת סיוע לסוברים שהאותיות ס"ט שרבים, במיוחד הספרדים, מוסיפים על שמשותיהם פירושם סין טין – תרגום רפש וטיט (ישעיה מ"ה) – שהם כעין עפר ואפר. כמדומני שלא רבים הגדולים שחתמו "עפר ואפר" כנויי ענווה אחרים כמו הקטן. הדל, הצעיר, הפעוט, עבד ודומיהם מוצאים אנו לרוב. רבינו יעקב תם היה חותם "יעקב תולעת ולא איש" (לפי תהלים כ"ב). נזכיר פה חתימת החיד"א על אחדות מתשובותיו וחבוריו: "אדם מועט לעולם" (ע"פ המשנה ב"ק דף כו. אדם מועד לעולם). היה גם חותם: "דא"י נפשאי (ע"פ פסחים דף פ"ח רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודא… ואמר חדאי נפשאי, חדאי נפשאי… חדאי היא חיד"א).
מאת ט. פרשל מתוך "המודיע" כ"א תשרי תשט"ו