הדיון שהתקיים היום בכנסת על בעית הקרטלים והסכמת יצרנים ומשווקים בענפים שונים בכלכלה להפקיע שער סחורותיהם מזכיר לנו את מלחמתה של קהלה בישראל לפני שלש מאות שנה נגד קרטל.
המדובר לא במאבק נגד מפעילים גדולים או סוחרים רבי השפעה כי אם במוכרי דגים גויים שאחרי שנוכחו לדעת שהיהודי מוכן לשלם בשביל דגים לכבוד שבת ביוקר גדול נדברו ביניהם להעלות את מחירם.
בשאלות ותשובות "צמח צדק" של הרב מנחם קרוכמל שכהן לפני שלוש מאות שנה בק"ק ניקלסבורג מסופר על המאורע:
"פעם אחת היו ערלים מוכרי דגים מייקרים השער לפי שראו שהיהודים קונים בשביל השבת ואין מניחים בשביל היוקר ועשו הקהל הסכמה ששום אדם לא יקנה דגים שני חדשים".
תלמידיו של ה"צמח צדיק" שאילו אותו אם הקהל עשו כהוגן, הלא אדם מחוייב לכבד את השבת בבשר ודגים וגם להרבות בוצאות למען השיג אותם.
הרב פסק שיפה עשו הקהל, אם ישנם אנשים עשירים בקהל שבידם האמצעים לקנות צרכי שבת ביוקר, מה יעשו העניים? הלא יגיעו לידי מצב שלא יוכלו להרשות לעצמם לקנות דגים אפילו לשבת אחת במשך תקופה ארוכה? לכן "שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיזולו".
פסקו זה של בעל ה"צמח צדק" נתקבל בכל תפוצות ישראל והוא מוזכר ב"מגן אברהם" אורח חיים הלכות שבת סי' רנ"ב.
גאולת הדם
באותה הזדמנות נביא פסק אחר של אותו גאון המענין מאד מכמה בחינות.
מעשה שהיה, יהודי נרצח בדרך על ידי גוי, והיה ידוע מי הרוצח והיתה אפשרות להביא אותו למשפט ע"י הוצאות גדולות, פנו ל"צמח צדק" בשאלה: מצות גאולת הדם האם נוהגת היא רק ברוצח יהודי או גם ברוצח גוי? מי הנקרא קרוב לענין שעליו היה מוטלת חובת הנקמה? האם גם קרוב רחוק מחוייב בהוצאות למען הביא את הרוצח למשפט ואם יכולים הקהל להכריח אותו על זה.
רבי מנחם קרוכמל השיב לשואליו: אין הבדל. נאמרים דיני גאולת הדם גם במקרה של רוצח גוי, כל קרוב – גם הרחוק ביותר – מחוייב לנקום את הדם הנשפך ורשאית היא הקהלה לכוף אותו על הדבר אם גם יעלה לו בדמים מרובים.
אבל מייעץ רבי מנחם קרוכמל לראשי הקהלה שבמקרה שההוצאות הן גדולות מדי יתנו גם הם את חלקם באשור הנקמה ברוצח היא טובה להכלל כולו.
הוא כותב:
נכון היא שאותן ההוצאות היתרות על הרגיל כגון שכר מליצות ושחדים יתנו מתוך הקהל כדי לגדור הפרצה שאם ח"ו לא יהיה נוקמים מן הרוצח יהיה דם של בני ברית ח"ו הפקר וסופו ליעשות כאלה והרי כל עוברי דרך ב סכנה זו הם ולכן צריכים כולם לסייע לזה.
בהמשך הדברים הוא מספר מה שנהגו הוא ואחרים בקהלות שונות.
"וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים ופאילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכוח אל הפועל אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר.
מפקיעי שערים
נחזור לדברינו על המלחמה במפקיעי שערים. אותה תקנה של קהלת ניקולסבורג שהזכרנוה למעלה יסוד ושורש לה בדברי רבותינו. למדנו במסכת כריתות (דף ח.): מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב (ונמנעו העניות מלהביא). אמר רבי שמעון בן גמליאל, המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין כסף. נכנס לבית דין ולמד האשה שיש לה ה' לידות… מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים… ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים".
כך נהגו חכמי ישראל בכל הדורות באשר באו להגן על מי שאין לו מפני אלו, מוכרים או קונים שעל ידי מעשיהם גורמים להפקעת שערים.
בימי המבי"ט היו אנשים שהיו משלמים הון רב בעד אתרוג מהדרין מן המהדרין ועל ידי התנהגותם גרמו להתיקרות האתרוגים הכשרים האחרים. על כן ראה אותו גאון חובה לעצמו לצאת בדברים חריפים נגד אלו האנשים. ואלו הם דבריו בתחלת התשובה שהשיב בענין הזה:
קנא קנאתי במהללים את עצמם לייקר ולהוסיף על שויי האתרוגים של מצוה אפילו להדור מצוה יותר על שליש במצוה שהיא סבה ליקר שויי הכשרים.
בסוף דבריו הוא כותב שאם ישמעו לדבריו וינהגו לפי דרישתו ירדו מחירי האתרוגים מעשרה עד אחד.
גם פסקו של המבי"ט נתקבל בכל תפוצות ישראל והוא מוזכר ב"מגן אברהם" להלכות לולב.
הרבנים מנהיגי העם, עמדו תמיד על המשמר והיו מוחים נגד כל הסכמה מצד הקהלה או בעלי האומנים (ראה חושן משפט סימן רל"א סעיף כז. כח) שלא ישרה בעיניהם.
בשאלות ותשובות מהרלב"ח מסופר על קהלה בה היו קיימים שלשה בתי מלאכה לתקון בגדים, ראשי הקהלה אסרו על כל אחד מבתי המלאכה להיות סגור יותר מחדשים בשנה כי על ידי כך תתרבה העבודה אצל האחרים והם יעלו את המחירים. רב הקהלה מחה נגד הסכמה זו כי לפי דעתו היו שני בתי מלאכה מספיקים לכל חבריה וסגירת השלישי במשך תקופה ממושכת בשנה לא היתה גורמת לעליית המחירים.
ברור שרבני הקהלה לא יכלו להתערב בעסקי כל ענף כלכלי כי ברבים היו המחירים תלויים במחירים של השוק של הגויים אבל שליטה גמורה היתה להם בנוגע למצרכים המיוחדים ליהודים ועל כן מוצאים אנו רוב תקנותיהם בנוגע לתשמישי קדושה ובשר כשר.
מאת ט. בן משה מתוך "המודיע כ' טבת תשי"ד"