מ. אנטוקולסקי: זכרונות .וצרור מכתבים, תרגום מרוסית י. ד. אברמסקי: סוף דבר ,מאת מרדכי נרקיס. מוסד ביאליק תשי"ג.
טיילנו בגן העיר שעל יד האגם בלוגנו ונעצרנו ליד הפסל, "סוקרטס הנודע" למרק אנטוקולסקי. – מי הוא אנטולוסקי? שאלני בן לוויתי הגוי. פסל רוסי עניתיו..י
לא נקפני לבי על דברי אלה כי בראותי את"סוקרטס הנודע". מעשה ידי יהודי רחפו לנגד עיני הסוקרטים שבכל דור ודור בכל מקום ומקום שהגויים הערלים רדפום וטבחום ולא נמצאה יד יהודיה להנציחם באכן, להקים בערי הגויים, כדי שירגיזום ממנוחתם עיני המגור עלי המומחים.
לא נקפני לבי ־על דברי, באשר זכרתי דברי אחד העם, שכתב אחרי מותו של אנטוקולסקי. מה נתן לגויים ומה נתן לנו כאשר רצה לברוא טפוס של מושל אכזרי ורגזני החוטא ומתחרט ולא בחר בנרדף הורדוס מלך ישראל, כי אם באיבן מושל רוסיה. וכאשר רצה לברוא טפוס של מושל, מסתגר בחדרו ושוקד על ספריו העלה אנטוקולסקי. מאבק השכחה נזירי מקיוב , מלפני שבע מאות שנה ואת הפרוש הגדול בן עירו ובן עמו הדגול "הגאון מוילנה" לא פקד ולא זכר. ….'
על אנטוקולסקי ודורו אנשי השמד הרוחני אמר ביאליק: את עמם פטרו בשיורי שיורים. השלך השליכו לפניו כל אחד יד, ופעם ביובל, פרורי יצירת עלובים, כאילו יש בשוחר. קלוקל זה כדי לפצות אח שכינת עמם הנעלבת בעוד כל שאר -רוחם ואונם הקריבו עולת כליל על מזבחות אלילי נכר.
לא נקפני לבי על דברי כי טרם ידעתי שלבו של אותו אמן שאת מושלי רוסיה וקדושי הנצרות הנציח -באבן ־־־ לב־ בשל המתיסר ביסודי עמו היה מפעם בקרבו.
איי טרם נגולו לפני זכרונותיו ומכתביו וטרם ידעתי על טרגדית השניות ששכנה בנפשו.
2
בהוצאת מוסד ביאליק הופיעו "זכרונות וצרור מכתבים" מאת מרדכי אנטוקולסקי בלבוש עברי נהדר, מעשי ידי י. ד. אברמסקי.
בעודנו ילד התגעגע אנטקולסקי לצאת לנכר להשתלם בציור. לא קלה היתה דרכו בסביבתו החדשה, באקדמיה שבפטרסבירג
היא איננה יכולה לסלוח לו את עקשנותו וטרדנותו.
רבים היו חיפושיו ותהיותיו. הוא עובר על תצלומי פסלי יון, עומד לפניהם בחרדת קודש עצרת אבל גם מרגיש בנפשו, כי לאהבם אינו יכול. הוא איננו נמשך אחרי האמנות הדקורטיבית של יון העתיקה המשעבדת את התוכן לצורה, כי אם לבו הולך אחרי האמנות הנוצרית, אמנות הנפש והבטוי.
אחרי בקור קצר בברלין, ששם השתדל לשוא להתקבל לעבודה אצל אמן, הוא חוזר לפטרבירג. הוא מתחיל בפסול "איבן ה־
איום". בכל המרץ הוא מתמסר לעבודה. ימים רבים. הוא עובד ביגע ורתת, מבלי הרגש עייפות ורעב. ו"איבן האיום" פורץ
לאמן הבלתי ידוע דרך לשם ותהלה.
במכתביו לטטסוב מעריצו ומיטיבו הוא מגלה תכניותיו. זה שש שנים שהוא נושא בחובו תכנית של יצירה הסטורית — מורא ופחד פרשת החטופים". בעט אמן הוא מתאר, זכרונוח ילדותו, פרידת ההורים האומללים מילדיהם הרכים, הנלקחים בכח זרוע לשרות צבא ממושך. גם יש בדעתו ליצור כמה יצירות יהודיות ולעשות למען החנוך האמנותי בין יהודי רוסיה.
»בל הוא לא הגשים את תכניותיו, כי כדבריו מרדכי נרקיס "בסוף דבר" המצוין, המתאר את דרכו ויצירותיו של אנטוקולסקי, "רצונו לא הלך בד בבד עם יכולתו" כפולה ומכופלת היתה טרגדיתו של אנטוקולסקי,נפשו התרוצצה בין עמו ועם הרוסים ובין רצון ויכולת. יוזם ל־
פסל את יהודה המכבי, שואף להעלות אח דמותם שלי אישים היסטוריים יהודיים, אולם מתחת ידו יוצא גבור לאומו רוסי.
מעשרה באחד הקונגרסים והרב שמואל מוהליבר בהעיפו עין באולם ובראותו את יהודי המערב לבושי הצילינדרים שכם אחד עם אחיהם העניים מן המזרח, עלה על הבמה ואמר בקול נרגש "מרגיש אני כאיש עני שאמרו לו שמת אחיו העשיר ולא השאיר לו מאומה. ופתאם הגיעתו בשורה כי שקר היתה השמועה, חי הוא אחיו העשיר והוא מוכן לעזרתו"
ועיני הרב הזקן נתמלאו דמעות של עצב וגיל. דמעות עצב על .גלות האומה ודמעות על אחדותה בפזורה.
הנך קורא דברי אנטוקולסקי'שכתב אחרי פרעות 1880 לידידו: "נשימתי נפסקת, אני נחנק מעוצל רוגז, כאוב אני בגלל היהודים
ומלא אני בושה וכלימה בגלל הרוסים…" אויבנו הרע שבאויבים — כשרונותינו…
זהו מעשה ישן מימים קדומים, והוא חרש תמיד, נורא ופולח לב! ואיום די! אדבר על אשר אדבר, ורק לא על זאת, אדבר
למען ספות הדבור את כאבי הכבוש".
בקראך שורות אלה מתמלאות עיניך דמעות, ואינך יודע אם הנן דמעות של
צער או שמחה. דמעות צער על טרגדיות הגולה או דמעות שמחה שמצאת אח אשר חשבת אותו כבר כמת לעמך.
חרות יז כסלו תשיג
December 12, 1952