הקדמה מאת פרופסור יוסף קלוזנר: מבוא מאת מ. אג"ף; הוצאת בית ביאליק ע"י "דביר" תל-אביב תשי"ד.
טרם הוערך כראוי חלקה של יהדות וינה בתנועת שיבת ציון והתחדשות העם. יותר מכל מקום אחר היתה ניכרת בתוך עיר זו השפעתו הבלתי אמצעית של הרצל עוד שנים רבות אחרי מותו. כאן היה חי, פעל ויסד את התנועה הציונית. כאן חיו, פעלו תומכיו ועוזריו הראשונים. ההערצה הגדולה למנהיג באה לבטויה בהשתתפות רבבות בעליה המסורתית לקברו שהיתה מתקיימת מדי שנה בשנה כד שהופסקה בראשית שנות השלושים בעקבות צו ממשלתי שאסר מצעדים ומפגנים פוליטיים מכל המינים.
וינה, מקום מפגש בין המזרח והמערב, היוותה עדה לשתוף פעולה במחנה הלאומי בין יהודים מערביים, חניכי תרבות אירופה, מהם ששמם יצא לפניהם בעולם המדע, הספרות והאמנות ויהודים מן המזרח, אמוני מסורת ותרבות עברית מקורית. על אף ההתבוללות האדומה ושמד הנצרות שאכלו ביהודי וינה, התרקמו בעיר זו חיים דתיים ולאומיים שנזונו מן הטוב שבתרבות העמים וישראל גם יחד. מובן שבחיים אלה לא היה נפקד מקומה של התנועה העברית. נושאיה היו סופרים עבריים ותלמידי חכמים שהגיעו מגליציה לוינה בימי השלוה של הקיר"ה או עם זרם הפליטים הגדול של מלחמת העולם הראשונה. בין עמודי התווך של התנועה העברית ושנים רבות יושב ראש ההסתדרות העברית שבעיר היה דוד רוטבלום.
בן עשרים היה כשהגיע בסוף המאה הקודמת מקרקוב, עיר מולדתו, לוינה כדי להשתלם באוניברסיטה שלה. הוא התמחה כעורך דין ובמקצוע זה היה פועל כל ארבעים שנות שבתו בעיר, בשנת תרצ"ט אחרי שאוסטריה נכבשה בידי הנאצים עלה לארץ. בתש"ז נפטר בתל-אביב. עוד בימי נעוריו פרסם מאמרים, מסות וספורים בעתונות העברית ומאז היה סופרם ומשתתף קבוע בעשרות עתונים וקבצים יהודים ובעתונות היהודית בשפה הגרמנית. בימי שבתו בוינה היה פעיל ביותר בחיים הצבוריים והיה נואם ומרצה מבוקש.
דוד רוטבלום לא זכה לראות מאמריו ומסותיו מכונסים בספר. דבר זה נעשה כעת על ידי הוצאת בית ביאליק על יד "דביר".
בפרק "מבחר כתבי דוד רוטבלום" המונח לפנינו מכונסים מספוריו ומסותיו של הסופר. הספורים הקצרים מתחלקים לשני סוגים. "ספורים" המתארים את ההוי הסוציאלי והתרבותי של עיירות גליציה וכפריה לפני שני דורות. ו"טיפות מן הים" המשקיפים את טרגדיות דור השואה. טרגדית יהודים הנרדפים על צואר ובאומץ לב נושאים סבלותיהם וטרגדיות מתבוללים, העמוקות שבעתיים, כי המדובר באנשים שגורשו מעולם שדמו שהוא שלהם ואינם יודעים על מה ובשל מה הם סובלים. בין "הטיפות" גם טיפות נחמה. ספורים על נאצים שמעשי הפשע והאכזריות שעוללו ליהודים אינם משים מזכרונם, אינם מרפים מהם, רודפים אחריהם ולבסוף דוחפים אותם למות.
מבין המסות יש לציין במיוחד "זנטה הרצל מבכה את בנה". נפל בחלקו של רוטבלום להיות בין שומרי הכבוד של ארונו של הרצל. כשנכנס לחדר בו הועמד הארון נתגלה לפניו מחזה מזעזע. אמו של הרצל התיפחה בבכי לפני ארון בנה, היא לא בכתה את מנהיג האומה, עליו נתאבל העם כולו, אלא את בנה יחידה ואהובה. ימים רבים ידע הרצל על מחלתו, אך הוא אסר לקרוביו לגלות שמץ ממנה לאמו. המות באה עליה בחתף.
מיללת האם: "כל אדם ידע, כי חולה לב הוא ורק אני לא ידעתי, ממני הסתירו את האמת המרה הזאת. כי כך חזקה פקודתו על כל קרוביו לבלי הגד לי מאומה על מחלה זו… בקרתיו בביתו ומצאתיו חיוור פנים, מוטל במיטה. מיד לאחר שנכנסתי לחדרו הרגיש בפחד הגדול שתקפני. כדי להרגיעני, התאושש וחייך והושיט ידו אל העוגה שהיתה מונחת בקערה על השולחן וקרא: "זאת היא הפושעת, אתמול אכלתי ממנה יותר מכפי הצורך וקלקלתי את קיבתי. הפושעת הזאת פיתתני ואפת!" ואני האמנתי לו, כי מעולם לא יצא דבר שקר מפיו… האמנתי כי העוגה היא האשמה במחלתו. וכבר אז נתן המוות אותותיו בבני יחידי!… תיאודור איך אפש לחיות בלעדיך?"
ב"ימיו האחרונים של ביאליק" מוסר רוטבלום על פגישותיו ושיחותיו עם המשורר סמוך למותו. ביאליק מסר לו על התכניות שתקוהו לבצע כשיקום ממחלתו. "הרמב"ם היא אחת התכניות, שאת הוצאתן לפעולה עשיתי לי למטרת חיי, ולפעמים מציק לי הפחד, שאסתלק מן העולם בלי להשיג את התכלית ששמתי לי". פחדו לא היה פחד שוא. ימים אחדים אחרי הניתוח נכנע ביאליק לכאבים. רוטבלום מדגיש את הרגש הדתי העמוק של ביאליק שנתגלה לו בימים אלה. אחרי הנתוח אמר לו המשורר "קראתי שמע, הפקדתי את רוחי בידי שמים, ואת השאר הנחתי לרופאים". "התפללו עלי" היו המלים האחרונות ששמע ממנו.
המסה האחרונה בספר מוקדשת לצבי פרץ חיות רבה הראשי של וינה. לא זכתה וינה שאיש פלאים זה יאריך שנים בתוכה. הוא מת בדמי ימיו. ההרגשה שלא רבות השנים הנתנות לו עלי אדמות, אבותיו ואבות אבותיו מתו כולם בגיל צעיר לא עזבתו אף פעם וע"כ היה כל רגע מזמנו קודש לעמו ותרבותו. חוקר גדול, נואם וסופר בחסד עליון, ציוני ועברי בכל נימי נשמתו, מיצר בצער עניי עמו ומוכן תמיד לבוא לעזרתם, אמיץ לב ללא חת מפני נגידי קהלתו ואימת השלטונות – ומעל הכל ענוותן שפל רוח, כזה היה האיש. במעט שנכתב עליו הוזכרה כבר בקיאותו המפליאה בכל שטחי הספרות העברית. במסתו מספר לנו רוטבלום על פגישה בין חיות והסופר הוינאי היהודי ארתור שניצלר. שניצלר עמד תוהה ומשתומם נוכח בקיאותו הגדולה של חיות בספרות העולם. שניצלר נוכח אז שרבה הראשי של וינה קרא את כל יצירותיו. אפילו הספר הקטן והנחמד של "לויטננט גוסטל" שבגללו הוטל החרם הצבאי על הסופר לא הוסח מזכרונו. שניצלר לא פסק מלהשתומם. כשנסבה השיחה על הספרות הקלסית שבשפות העתיקות ועל הספרות הגרמנית בימי גאותה היו עיני שניצלר תלויות בשפתי הרב בהבעת רגשי הערצה. שניצלר רמז וחיות פרש. שניצלר נגע בקצה לשונו ובאיזו שאלה, וחיות השיב בהרחבה, בציטטות, במראי מקומות, בהשגות מבקרים כאילו ידע מראש את תוכן השיחה והתכונן לה ביסודיות של פרופסור העומד להרצות על נושא ידוע לו מקודם!
עצמותיו של חיות הועלו אמנם לפני שנים אחדות לארץ אך הוא בעצמו נשכח. טוב עשו על כן מוציאי "מבחר" כתבי דוד רוטבלום שכללו מסה זו המעלה לפנינו שוב דמות זו שהיתה אחת המרכזיות בתנועת ההתחדשות.
לספר הקדמה קצרה "לב עברי" מאת פרופסור יוסף קלוזנר ומבוא "אדם יקר" מאת מ. אג"ף בו תולדות חייו והערכת מפעלו הספרותי של דוד רוטבלום
מתוך "חרות" כ"ד באב תשט"
8.12.1955