פרופ' מאיר ואכסמאן, בסדרת מאמריו על "רבי יהודה הנשיא" ("הדואר" גליונות כ"ט-ל'-ל"א), השתדל לפרש את משמעותו של הכינוי "בעל החוטם", הבא במסכת תענית כ"ט, ע"א, אגב סיפור מעשה הצלתו של רבן גמליאל מידי טורנוס רופוס.
פרופ' ואכסמאן, הסבור, שהשם רבן גמליאל שיבוש הוא, והכוונה לר' שמעון בן גמליאל, אומר שם (בפרק א', הערה 1, גליון כ"ט): "בעל החוטם" במשמעות מעין זו. הרבה יותר מתקבל על הדעת הפירוש שהוצע בכתב-העת לחכמת ישראל "יודישס ליטראטורבלאט", בעריכת מוריץ ראהמר (שנה ד', גליונות 41-39, 1877). לפי פירוש זה נאמר הכינוי "בעל-החוטם" ברומית, והיה בו רמז לתואר "הנשיא" של ר' גמליאל (או של ר' שמעון בן גמליאל, אם נקבל את השערתו של ואכסמאן). וכדי להקל על הקורא אביא תחילה את לשון הגמרא שם:
כשחרב (או ,כשחרש" לפי גירסת אחרונים) טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזירה על רבן גמליאל להריגה. בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר: "בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם נתבקש". שמע רבן גמליאל אזל טשא מינייהו (הלך והתחבא מהם)…"
ה"אדון" בלשון הגמרא, כוונתו לקצין רומאי, שבוודאי בא לבית-המדרש בלוויית חיילים רומאים, כדי לתפוס את הנשיא. אבל כיון שביקש להצילו השתמש בביטוי שהיה בו רמז לנשיא, שיתחמק. כנראה אומר ברומית: qvaeritur או )nasica (naso שפירושו: בעל החוטם הארוך מתבקש לחקירה. והוא השתמש בלשון "נאסו" או "נאסיקא", לא מפני שהיה לנשיא חוטם ארוך, אלא מפני שצלילו של דיבור זה דומה לצלילו של התואר "נשיא". ובדרך זו רמז לנשיא, שהוא מתבקש על ידי השלטונות. הנשיא עמד על הרמז והתחמק. ואילו החיילים הרומאים שבאו עם הקצין, לא עמדו על משמעותו של הרמז, לפי שהיה השם "נאסו" או "נאסיקה" נוהג כשם פרטי אצל הרומאים – ומשום כך לא חשדו במעשה הממונה עליהם.
ובעלי התלמוד, שסיפרו את המאורע, תירגמו את המילים הרומיות של הקצין הרומאי לעברית: "בעל החוטם מתבקש"…
הדואר