הלשון "כל המרבה.. הרי זה משובח", ידועה לנו במיוחד מן ההגדה של פסח: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". היא מצויה עוד כמה פעמים בדברי חז"ל: כך ביחס לבדיקת העדים בבית הדין: "כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח" (סנהדרין פ"ה מ"א).
דומה שלשון זו רגילה קצת בקולמוסו של הרמב"ם. משתמש הוא בה אף במקומות בהם אין היא מופיעה במקורות עליהם מבוסס ספר ה"י"ד".
כך בהלכות ברכות (פ"י הכ"ו): "וכל המרבה להודות את הד' ולשבחו תמיד הרי זה משובח".
ובהלכות שבת (פ"ל ה"ו), כשהוא מדבר יל חובתו של האדם לטרוח בעצמו בצרכי השבת, הוא אומר: "וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח".
ובהלכה שלאחריה: "וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח".
ובהלכות מגילה וחנוכה (פ"ב הט"ו), במצוות משלוח מנות איש לרעהו, הוא כותב: "וכל המרבה לשלוח לרעים משובח".
ואפשר שיש עוד.*
נעיר עוד: לאו דווקא הביטוי אשר בהגדה של פסח הוא שהיה לעינים לרמב"ם. ב"הגדה" שלו שונה קצת הנוסח, וכתוב בה: "שכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". וכך גם לשונו בהלכות חמץ ומצה (פ"ז ה"א): "וכל המאריך בדברים שארעו ושהיו הרי זה משובח".
מתוך "הדואר" גליון ה' י"א בכסלו, תשל"ז
*דומני שעדיין לא הופיעו מ"אוצר לשון הרמב"ם" (קונקורדנציה לספר משנה תורה), מיסודו של הרב דוד אסף המנוח, ההולך ונדפס בארץ ישראל, אותם הערכים שמהם אפשר יהיה ללמוד על מדת רגילותו של מטבע לשון זה ברמב"ם.
ועיין רמב"ם הל' עדות פ"א ה"ו – והוא מן המשנה בסנהדרין הנ"ל, הל' משכב ומושב פ"ד ה"ו – והוא ע"פ נדה פ"ב מ"א. ועיין עוד הל' שבת פ"ב הט"ז, הי"ז – ע"פ יומא פד, ב. הל' תפילה פ"ז הי"ח: "והמתחנן אחר תפילת ערבית הרי זה משובח" – ביטוי הרמב"ם. הל' סוכה פ"ו ה"ו: "ומי שיחמיר על עצמו… הרי זה משובח". אף הוא ביטוי הרמב"ם (ועיין בתרגום העברי של פירושו למשניות סוכה פ"ב מ"ה: המדקדק על עצמו… הרי זה משובח).