החדר במלון המשמש לו מעון ואולפן זמני בניו-יורק מלא תמונות.
יענקל גינצבורג אוהב צבעים כהים, אפורים: שחור, אדום, ירוק. נושאי תמונותיו הם רציניים. יש מציוריו שהם ריאליסטיים, יש שהם ריאליסטיים למחצה וסמליים למחצה ויש שהם כל כולם סמליים. סולמות מביעים את השאיפה אל על, דם וגדר תיל מביעים צער, סבל ויגון, פרשיות ספר תורה מסמלות את התורה, דעת, אמת.
רבים מציוריו מציגים מראות מן ההיסטוריה היהודית ומן החיים היהודים: משה מקבל את הלוחות, אסתר המלכה, השואה, תקומת מדינת ישראל. משפחה מסיבה לשולחן הערוך ליום טוב.
שעה ארוכה עמדתי לפני ציור המראה אשה מתכוננת להדליק נרות של שבת. ראשה נטוי, עיניה מהורהרות. נדמה, ששפתיה רוחשות תפילה חרישית. תפילה על עצמה, על בעלה וילדיה. א יידישע מאמע.
הצייר עומד על ידי. "אולי לא מן הנאות הוא שבן יעיד על אמו", הוא אומר. "אך מבקש אני להגיד לך: אמא שלי היא יידישע מאמע במלוא מובן המלה".
"יודע אתה", ממשיך הצעיר בן ה-23, "אמא שלי כותבת לי מכתב בכל יום. היא באמת יידישע מאמע". "היא באמת יידישע מאמע", הוא חוזר על מלים אלה, כאילו אינו בטוח שנותן אני אמון בדבריו. אמא שלו לא נולדה יהודיה. היא באה אלינו ממרחקים. דרך רבה עברה, דרך רבה בגוף ובנפש, עד שהגיעה אלינו. עד שהגיעה לישראל. לישראל המדינה, לישראל העם.
אמא שלו היא בתו של המרשל ז'וקוב. יענקל גינצבורג, הישראלי, היהודי, שמברשתו ומכחוול מתארים חיים ורגשות יהודיים, הוא נכדו של המרשל המפורסם, אשר פיקד על הגנת לנינגראד, מוסקבה וסטלינגראד, ואשר הוליך את הצבא הסובייטי לברלין.
אביו של יענקל גינצבורג, הינו יליד פיוטרקוב בפולין. שנות מלחמת העולם השנייה עשה בברית המועצות. הוא שימש קצין בכוחות הפולניים בקאזאכיסטאן. שם הכיר ולקח לאשה את לידיה ז'וקוב, שהיתה באותו זמן קצינה מנהלת חשבונות בצבא האדום. בשנת 1945 נולד לזוג הילד הראשון, יורי (הוא יענקל).
לאחר המלחמה חזר יצחק גינצבורג עם בני ביתו לפולין. הוא חיפש בני משפחתו. אף אחד לא נשאר בחיים. בלודז' מצא שרחוב נקרא על שם אחותו דבורה. הגרמנים הוציאו אותה להורג על שרצחה קצין גרמני שעצר אותה בשל סירובה לשאת את הטלאי הצהוב.
יצחק גינצבורג השתקע בלודז'. היה מנהל בית חרושת ועוסק בענייני הקהילה היהודית. לאחר שנים נעשה ראש הקהילה.
הוא ורעייתו סבלו משנאת הפולנים. הם שנאו אותו על יהדותו., וכפליים הם שנאו את רעייתו, שנאו אותה על שהיא רוסית, שנאו אותה על שהיא נשואה ל"יהודון".
בשנת 1957 הצליחו לצאת את פולין. לאחר שהות קצרה באיטליה הגיעו למדינת ישראל.
יורי הקטן לא ידע הרבה על יהדותו. ידע, שאביו הוא יהודי, אך הוא עצמו לא נימול בקטנותו. "הייתי גוי קטן", מספר יענקל. הוא לא ידע שום דבר על ישראל. "כשהיינו בלודז' הראה לנו אבא מפה, הצביע באצבעו על מקום אחד ואמר: "לשם אנחנו נוסעים".
אך לאחר בואו לארץ, לא עברו ימים מרובים ויענקל הנער התאהב במדינה ובאנשים היושבים בה. הוא למד בבית הספר הדתי "תחכמוני" בתל אביב ובלע בצמא ידיעות על יהודים ויהדות. שנתיים לאחר בואם לארץ התגיירה אמו ואתה נתגיירו גם האחיות התאומות הצעירות של יורי. "אמי שלי אוהבת את היהדות. ביחוד היא אוהבת את החגים". זמן קצר לאחר מכן הוכנס יורי בבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל: יעקב.
"הסבא שלי, שהיה רב, היה שמו אברהם. אבי נקרא יצחק, על כן נאות לי ביותר השם יעקב".
לאחר שגמר את בית הספר היסודי. נספח לבית הספר לאמנות שנוסד אז בבת ים. הוא היה התלמיד הצעיר ביותר בבית הספר. חמש שנים למד שם. את הכיתה האחרונה סיים כאשר היה כבר במדי צה"ל.
עם שחרורו מן הצבא הקדיש עצמו בלב ונפש לאמנותו. צעיר האיש ולזכותו כבר כמה הישגים ניכרים. בשנת 1962 קיבל מדליה של כסף ב"ביינאלה" לציירים צעירים, שהתקיימה אז ברומא. בשנת 1965 זכה בפרס לאמנות של עיריית בת ים.
תמונותיו נמצאות באוספים פרטיים במדינות שונות. עם ידידיו האמריקניים של הצייר נמנים גם מר האוארד סמואלס, התת שר למסחר, ורעייתו בובי. ציורו של גינצבורג "משה" מקשט את ביתה של משפחת סמואלס בניו-יורק.
שגריר ישראל בארצות הברית, רב אלוף יצחק רבין ורעייתו ומר הוארד סמואלס ורעייתו הם הפטרונים של התערוכה הראשונה של ציורי גינצבורג בארצות הברית, שנפתחה בתחילת נובמבר בגלריה האמנותית בוואשינגטון. הצייר בא לכאן בלווית רעייתו פנינה. ילידת תל אביב.
הדואר גליון ג כ"ד במרחשוון, תשכ"ט