חיים לנדאו

Print Friendly, PDF & Email

אמר לי חיים לנדאו, חבר משלחת ישראל לאו"ם:

"המפתח להבטחת עתיד המדינה בידינו – ולא בידי זולתנו. ישראל יכולה היום להכריע את גורלה, לא רק לדור הזה, אלא גם לדורות הבאים. ובגלל זה גדולה האחריות הרובצת על הדור הזה.

"ישראל יכולה וצריכה לנווט את ספינתה המדינית בזהירות ובכשרון – אבל אסור לה לקבל תכתיבים ולהכנע ללחצים.

"ישראל יכולה לעמוד בלחצים – וחייבת לעמוד בהם. ייתכן שיתחדדו היחסים במערכה המדינית, אך אינני רואה כיום גורם שיכול להזיז אותנו אפילו כמלוא נימה מעמדותינו הצבאיות ומן הקווים שמחזיק בהם צה"ל".

חיים לנדאו, שהוא – כאמור – חבר משלחת ישראל לאו"ם, הוא אחד ממנהיגי מפלגת "חרות" ומייצג מפלגה זו בכנסת למן הכנסת הראשונה. מסוף 1969 ועד הקיץ של 1970 (שאז פרש גוש נח"ל מן הממשלה) היה לנדאו שר-הפיתוח.

הוא נצר למשפחה של רבנים ופרנסי צבור. לאחר שסיים את הגימנסיה העברית בקראקא, עיר מולדתו, עלה לארץ ולמד הנדסה אזרחית בטכניון בחיפה. היה חניך בית"ר בגולה, והצטרף לאחר בואו לארץ לאצ"ל. בשנים 1948-1944, בימי מאבק האצ"ל בבריטים, שימש ראש המטה של הארגון הצבאי הלאומי.

קשה לדובב אותו לספר על פעילותו באצ"ל. כשאתה יושב עמו ומנסה להציל מפיו דברים על התפקיד שמילא במחתרת בשנים הגורליות לפני קום המדינה, הנך חש כמה קדוש בעיניו זכר הימים הללו, ואין הוא מוכן לדבר עליהם בשביל פירסום בעתון.

בהיסוס הוא נאות לדבר על סבל משפחתו בימים ההם. בשנת 1944, מיד לאחר פעולותיו הראשונות של אצ"ל, חיפשו אותו הבריטים בביתו בחיפה. הם לא מצאו אותו. באותו זמן כבר הסתתר בתל-אביב בשם בדוי. הבריטים עצרו את רעייתו ואת גיסתו. הם שמרו על ביתו. אפילו את ילדו הקטן הטרידו בשאלות. בכל השנים שהיה חי במחתרת, היה רואה את רעייתו וילדו רק פעם אחת בחצי-שנה. "הבריטים עקבו אחרי רעייתי – ואנשינו עקבו אחרי העוקבים". ילדו הבכור, עוזי, לא "ידע" עד גיל חמש שיש לו אבא. סיפרו לו כי חיים הוא דודו.

בחיפושים הגדולים, שנערכו בתל-אביב, נחקר לנדאו על ידי שוטרים וחיילים. יותר מפעם אחת ראה את השוטרים שחקרו אותו בודקים באלבום-המשטרה, שבו נמצאו תצלומיהם של "הטירוריסטים" המבוקשים ביותר, כולל תצלומו הוא. הבריטים לא הצליחו לגלות את זהותו האמיתית.

נפגשתי עם לנדאו במשרדה החדש של משלחת ישראל לאו"ם.

"אינני רואה כיום גורם שיכול להזיז אותנו אפילו כמלוא נימה מעמדותנו הצבאיות זמן הקווים בהם מחזיק צה"ל", חזר ואמר. "מה רוצים הערבים"? המשיך, "יש בתוכנ זורעי אשליה הטוענים כי עלינו לתת לערבים "שאנסה", להעמיד דבריהם במבחן. אנשים אלה טבעו סיסמה נבובה "שטחים תמורת שלום". סיסמה זו הורתה ולידתה בחוגים שמאלניים. לצערנו הרב נתפסו לה, תחת לחץ מן החוץ, גם חוגים בממשלה, וכתוצאה מכל נענתה הממשלה ל"יזמת רוג'רס", אשר משמעותה קבלתה וביצועה של החלטת מועצת הבטחון, התובעת נסיגתו של צה"ל".

"אך הערבים אינם רוצים בשלום. פניהם למערכה בת שלושה שלבים. שלב א: נסיגת ישראל עד לקוים של ה-4 ליוני 1967. לאחר שתיסוג ישראל ותעזוב את עמדותיה האיסטרטגיות – יתחיל שלב ב': מלחמת "אל פתח". יחידות "אל-פתח" יפגיזו בקאטיושות הסובייטיות אשר ברשותן – ואשר טווח יריתן הוא עד 28 ק"מ – את כל מרכזי האוכלוסיה בארץ. לאחר שלב זה, שהוא יהיה בבחינת "פעולת ריכוך" של ישראל ואשר זמנו ינוצל על ידי המדינות הערביות לאימון צבאותיהן בסיוע סובייטי – יתחיל שלב ג': מלחמה כללית בישראל למען הכחדתה".

"אין זו נבואה של רואה-שחורות אלא ניתוח ריאליסטי של המציאות. ניתוח המבוסס על הכרזותיהם של סאדאת, הייכל ומנהיגים ערביים אחרים, ועל מטרותיה המוצהרות של הפדרציה המשולשת מצרים-סוריה-לוב בדמשק, במאי השנה".

"אפשר לצטט בלי סוף מהכרזותיהם ומהצהרותיהם של מנהיגים ערביים בחודשים האחרונים, המבטאים בגלוי את העמדה הערבית. הגיע הזמן שנתיחס ברצינות להכרזות אלה ונבין מהות "השלום" המוצע לנו.

"אסור לנו לעלות על דרך של סיכונים. אסור לנו לסכן את עצם קיומה של המדינה על ידי טיפוח תקוות-שוא. דורנו מנוסה, הוא שילם מחיר יקר בעד אשליות", אמר לנדאו.

שאלתי: "מפלגת 'חרות' מתנגדת להחזרת רצועת עזה, יהודה והשומרון – מהיותם חלקים בלתי-נפרדים של המולדת ההיסטורית. 'חרות' גם טוענת לשלטון ישראל ברמת הגולן ובסיני, הואיל והם שימשו בסיסים לתוקפן הערבי. אם כך – כיצד נגיע אי-פעם לשלום?"

"השלום אינו מאחורי הדלת" – השיב לנדאו – "אבל מאמין אני, כי הסיכויים לשלום יגדלו עם הזמן. נגיע לשלום כאשר הערבים יווכחו לדעת שאין להם שום סיכוי להכריע אותנו. אז, ורק אז, תתפשט מחשבת השלום האמיתי במחנה הערבי. כל עוד הם רואים אפשרות, אם בדרך של לחץ מדיני או של יריות התשה, להביא לידי נסיגת ישראל מן הקווים הנוכחים – אין סיכוי לשלום. כל כן: כל הנותן יד לנסיגת ישראל אינו מקרב את השלום אלא מרחיק אותו".

"אין זה אמת, כי דרישותנו המכסימליסטיות, כביכול, הן המעכבות בעד השלום. הרי הערבים, כל הערבים, דוחים בשתי ידים גם את התוכניות של המינימליסטים שלנו, המסתפקים באיחודה של ירושלים ובשליטה ברמת הגולן. בדרך כלל יש להבין, מה שהוכח כבר על ידי ההיסטוריה, כי הפיוס של תוקפן לא הביא את השלום אלא קירב את המלחמה".

– "ומה בדבר הסכנה של חידוש המלחמה והאפשרות של התערבות סובייטית ישירה" שאלתי.

"נשק סובייטי רב זורם למחסני הערבים. הם מקבלים נשק מתוחכם. לרשות המצרים מערך אנטי-מטוסי משוכלל מאד, שהוקם על ידי הסובייטים ומופעל ברובו על ידי צוותות רוסיים – השיב לנדאו – אך הבעיה המרכזית היא: האם עם כל ציודם החדיש יוכלו המצרים לפתוח במלחמה נגדנו? היוכלו לצלוח את התעלה, להקים ראש-גשר בצידה המזרחי, לעבור דרך מדבר סיני בעומק של 200 מילין ולתקוף את ישובינו? התשובה לכך היא שלילית: הם לא יוכלו לנו – גם בסיוע אווירי סובייטי לא יוכלו לנו. קיימת אמנם האפשרות, כי הרוסים לאור ידיעתם של אי-יכולתם של צבאות הערביים, יחליטו לפעול בעצמם. מבחינה תיאורטית יוכלו להטיל על מדינת ישראל טילים ביניבשתיים בעלי ראשי-חץ אטומיים. מבחינה מעשית לא בא הדבר בחשבון. הסיבות מובנות. הרוסים לא יעיזו להשתמש בנשק גרעיני ולפתוח על ידי כך תקופה חדשה של מלחמה אטומית שהם עצמם כבר החליטו להמנע ממנה בשל "מאזן האימה" השורר בעולם.

קיימת גם האפשרות, שהרוסים ינסו להכריע את הכף בעצמם בדרך של מלחמה קונבנציונלית; דרוש להם לשם כך במזרח התיכון צבא של כחצי מיליון איש. וכאן יש לזכור כי ישראל איננה צ'כוסלובקיה! אך גם אפשרות זו איננה נראית מעשית. ריכוז צבא סובייטי בגודל כזה מהווה איום ישיר על כל יבשת אפריקה והופך את המערכה הלוקאלית בין ישראל למדינות ערב לבעיה גלובאלית.

לנדאו חזר והדגיש, כי המצרים לא יוכלו לישראל אפילו אם יקבלו סיוע מן הסובייטים. "סיוע אווירי סובייטי עלול, כמובן, לגרום לנו אבדות, אבל בשום פנים ואופן לא יוכל להזיז אותנו אפילו מילימטר מן הקוים הקיימים".

"על הרוסים להבין כי מערכה, בה לא יוכלו להשיג הכרעה של ממש, תגרום רק לירידת היוקרה של הנשק הסובייטי. ומכאן שעליהם לחשוב פעמים לפני שיעלו על דרך זו".

"לפי כל כללי ההגיון לא כדאי לה למצרים לחדש המלחמה – המשיך לנדאו – אך הגיון הוא תורה יוונית ואל תורה מצרית. על כן יתכן, כי המצרים, בלחץ של גורמים פנימיים, ינסו מזלם במערכה חדשה, למרות כל כללי ההגיון. אף אחד מאתנו אינו יודע מתי תפרוץ האש ובאיזה היקף. אנו צריכים להיות מוכנים לכל מקרה; מוכנים להנחית על האויב מכה רבה, להפסיק את תיאבונו להמשיך במערכה".

לנדאו עבר לדבר על המתיחות הנוכחית בין ממשלת ישראל ומזכירות המדינה הנובעת מנסיונה של ממשלת ארצות הברית להביא לידי נסיגת ישראל בהקשר עם הסדר-ביניים על פתיחת תעלת סואץ. רוג'רס חוזר על השגיאה שעשה דאלס לאחר מערכת סיני. דאלס כסבור היה, כי לחץ ארצות הברית על ישראל שתיסוג יביא לידי הגברת השפעתה במצרים ולידי החלשת השפעת הרוסים. התוצאה היתה בדיוק להיפך.

ביחס לפתיחת התעלה – על העולם החפשי לשקול את החיוב והשלילה מבחינה גלובאלית. אין ספק, כי עם פתיחתה של התעלה ישלוט בה חצי הסובייטי. פתיחת התעלה תיצור קשר ישיר בין יחידות הצי הסובייטי אשר בים התיכון ובאוקינוס ההודי, ותגביר את כושר התמרון של כוחות-חצי הסובייטיים שבסיס-הבית הקרוב שלהם נמצא בים השחור. הנוכחות המוגברת של הצי הסובייטי תהווה איום רציני לנסיכויות המפרץ הפרסי, מקורות הנפט של אירופה, למדינות אפריקה המזרחית ולדרום-אירופה. על העולם החפשי ליתן דעתו על איום סובייטי זה – אם אם למרות כל אלה ירצה העולם החפשי בפתיחת התעלה – לא תתנגד ישראל לכך. אדרבה, ינקו ויפתחו את התעלה – אך דבר אחד צריך להיות ברור: צבא ישראל יישאר עומד על הגדה המזרחית של התעלה.

המצרים רוצים בנסיגת צה"ל מן החוף המזרחי, כי הם רוצים בשינוי המצב האסטרטגי, רוג'רס תומך בדרישות המצרים, כי הוא רואה בנסיגת ישראל מן התעלה שלב ראשון של נסיגה כוללת. אחרי עזיבת קו בר-לב ע"י צה"ל וצליחת צבא מצרים את התעלה – יבוא "תיווך" נוסף, שמגמתו להביא לידי נסיגתו הטוטאלית של צה"ל.

ישראל אינה יכולה להסכים לכך – כי בנפשה הדבר. בטחונה של ישראל תלוי בהחזקתה בקוים הנוכחים. בטחונה של המדינה תלוי, כמובן, גם בקיום כוחו המרתיע של צה"ל".

כאן התעכב לנדאו על בקשתה של ישראל מארצות הברית לספק לה "פנטומים". ישראל מייצרת נשק, אף נשק מתוחכם – אך היא איננה אוטרקית בשטח זה. הנשיא ניכסון הצהיר, כי ארצות הברית תשמור על מאזן הכוחות במזרח התיכון, אך בעוד שברית המועצות מזרימה נשק רב למצרים, "מעיינת" ממשלת ארצות הברית זה זמן רב בבקשתה של ישראל לקבל "פנטומים". ממשלת ישראל הודיעה כי לא תשתתף במשא ומתן על הסדר-חלקי כל זמן שבקשתה לא תתמלא. העמדת התביעה בצורה זו חושפת אותנו ללחצים מדיניים נוספים ועלולה לגרום להשהייה נוספת באספקת ה"פנטומים". אך לנדאו הוא אופטימי ומאמין כי בסופן של דברים תספק ארה"ב לישראל את ה"פנטומים" הדרושים, וזה מפני שלוש סיבות: א) כל כשלון של ישראל מהווה פגיעה ביוקרה של ארצות הברית ומקיל על העמקת החדירה וסובייטית לאזור. ב) מחסור אצל ישראל בנשק, ובייחוד במטוסים, מגרה את הרצון של המצרים להפר את הפסקת-האש, שבקיומה מעונינת ארצות הברית. ג) דעת הקהל האמריקנית לא תרשה כי עצם קיומה של ישראל יועמד בסכנה כתוצאה מסירובה של ממשלת ארה"ב לספק לה את הנשק הדרוש לבטחונה.

חיים לנדאו הגיע לארצות הברית בלוית רעייתו שושנה. להם שני בנים, עוזי ואבנר. שניהם הם קציני צנחנים. עוזי הוא בוגר הטכניון בחיפה ומכין את הדוקטורט שלו ב"אם.איי.טי." בבוסטון. אבנר הוא סטודנט באוניברסיטת בר-אילן.

הדואר

ט"ו כסלו, תשל"ב