בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה היה "ילד השעשועים" של החוגים הספרותייים של בודאפשט. שמו יצא לפניו כ"התקווה של הספרות ההונגרית". הוא השתתף בשבועון סאטירי וכתב בשביל התיאטרון. שמו המקורי היה פרנץ (פ' ור' נקודות בסגול) הופמן. הוא שינה את שמו ל"הונט" על שמו של איזור בהונגריה. הואיל ובחיי התיאטרון של המדינה היה ידוע איש אחר, זקן ממנו, בשם זה – קרא לעצמו קישהונט, הונט הקטן, הצעיר.
בשנת 1949 ביקש מן השלטונות רשות יציאה לבקר בפראג. הונגריה היתה אז סגורה ומסוגרת, אין יוצא – אך ל"ילד השעשועים" לא סירבו. הוא יצא לצ'כוסלובקיה והחלטתו עמו לא לחזור עוד לבודאפשט. עטור תהילה היה בעיר מולדתו, אך נמאס עליו המשטר במדינה. הוא פנה לקהילה היהודית בפרשבורג וביקש עזרתה לעבור את הגבול לאוסטריה. פעילי "הבריחה" הבריחו אותו לאוסטריה כשהוא מוסתר בעגלה הטעונה מספוא.
הוא יצא את הונגריה בחוסר כל. השאיר אחריו בבודאפשט דירה מרוהטת יפה, מכונית ועוד. רק את חוש ההומור לקח עמו. מחוץ-לארץ כתב גלויה לעתונו: "ברכות ל'הונגריה החפשית' מקישהונט החפשי". השבועון הסאטירי לא הדפיס, כמובן, את הגלויה הסאטירית, אך בעתוני הונגריה הופיעו מודעות אבל כי "קישהונט מת. הוא ברח מן המדינה והצטרף למחנה האימפריאליסטים. הבוז לו!"
אחרי שהות קצרה באוסטריה ובאיטליה עלה קישהונט לארץ ישראל.
2
בארץ הפך פרנץ קישהונט – לאפרים קישון. בגולה לא היה לו שם עברי. השם אפרים הודבק לו בנמל חיפה על ידי פקיד זעיר של הסוכנות היהודית. "שמך פרנץ?" אמר הלה לעולה החדש. "אצלנו בארץ אין פרנץ – מהיום יהיה שמך אפרים!".
כשנה עבד אפרים בקיבוץ כפר-החורש. שם למד עברית. הוא התחיל מבראשית, ממש מן הא"ב, כי אפילו את צורת האותיות לא ידע. אח"כ למד באולפן. הוא כתב בשביל "אוי קלט", העתון בשפה ההונגרית היוצא בארץ, וניסה כוחו בכתיבה בעברית. הרשימות ששלח לעתונים העבריים הוחזרו לו. "העברית שלך היא טובה", נאמר לו, "אך תוכן הרשימות…?!".
"לפי דעתי היו אלה רשימות טובות למדי", מעיר קישון.
לאחר שיצא את האולפן, פתח עם שני שותפים מוסך בפרדס חנה. יותר מאוחר עבד במערכת של "אוי קלט". הוא המשיך במאמציו לחדור לעתונות העברית – אך לשווא. רק "אומר", עתון מנוקד שנועד לעולים חדשים ועולים חדשים משתתפים בו "ריחם עליו". ניתן לו לכתוב מדור יומי בשם "ואני אומר".
3
"באפריל 1952קרה נס" – אמר קישון. ד"ר עזריאל קרליבך ז"ל עורך "מעריב", קרא לו ואמר לו שהוא מרגיש "דבר מה" בכתיבתו והזמין אותו לכתוב מדור יומי ב"מעריב".
"זה היה בשבילי פרס נובל", ממשיך הסופר את סיפורו. "עד היום אינני יכול לתפוס את הדבר. עולה חדש, שכותב, אמנם עברית, אך השפה עדיין אינה רהוטה בפיו, מוזמן לכתוב מדור יומי באחד העתונים הגדולים והחשובים של המדינה".
זו היתה ההתחלה של המדור הנודע "חד גדיא". כעבור שבועיים נכנסה משלחת של חברי מערכת "מעריב" אצל העורך הראשי וביקשה ממנו להפסיק את המדור. "זה הומור זר, ואין הוא הולם עתון עברי", טענו. הם לא הצליחו להזיז את ד"ר קרליבך מדעתו.
"קרליבך אמר לי – וכל מלה משלו חרותה על לוח לבי", מספר קישון. "קישון, אל תדאג, יש לי גב רחב".
קישון כתב סיפורים היתוליים וסאטירות על תופעות שונות בחיי החברה במדינה. ראשית הופעת מדור "חד גדיא" היתה בימי הצנע. החיים היו קשים בישראל – קשים ביותר היו בתקופת הצנע. האיש הקטן עמוס-הדאגות ורדוף-הטרדות, נפשו יצאה לקצת בדיחות-הדעת, והוא מצא אותה מדי יום ביומו ב"חד גדיא" של קישון. זוכר אני את הימים שבהם החל מדורו של קישון לכבוש את הקהל. היו הרבה קוראים של "מעריב" שלאחר שהעיפו עין על הכותרות הראשיות – פנו ישר ל"חד גדיא".
כעבור שנה היה קישון כוכב מזהיר בשמי העתונות והספרות הישראלית. אמרו לו חבריו במערכת "מעריב": "השתנית. כעת אתה סופר ישראלי". נענה להם הסופר: "כותב אני היום בדיוק כמו שכתבתי לפני שנה. אני לא השתניתי – אתם השתניתם".
גדולה היתה שמחתי על הצלחתי", מספר קישון. "אך גדולה מזו היתה שמחתו של ד"ר קרליבך המנוח".
4
קישון החל לכתוב גם מערכונים ומחזות. בשנת 1953 הציגה "הבימה" "שמו הלך לפניו". גם בשטח זה קצר הצלחה מרובה. הקומדיה שלו "הכתובה" זכתה ל-640 הצגות. הוא פנה גם לכתיבת תסריטים, מחזותיו וסרטיו הוצגו במדינות רבות. "סאלח שבתי" – סרט הומוריסטי המתאר את הקשיים ואת בעיות הקליטה בארץ של עולה מצפון-אפריקה, הוצג כאן בניו-יורק במשך תשעה חדשים, והוצע לקבלת "אוסקר".
קישון מעדיף לביים ולהפיק בעצמו את יצירותיו. "אם יש לקלקל – מוטב שאקלקל בעצמי את יצירתי", הוא אומר באירוניה. הוא מתגאה בכך שהצליח להפיק מן השחקנים את מלוא יכולתם.
כשנפגשתי עם קישון לפני כמה ימים, בעת ביקורו הקצר בארצות הברית, הייתי עוד תחת הרושם של סרטו החדש "השוטר אזולאי" המוצג כעת בניו-יורק בשמו האנגלי "דה פוליסמן". סרט סאטירי המתאר את חייו של שוטר שלומיאל. מה אגיד על הסרט – כפתור ופרח, נפלא – אומר רק: קישון!
הסרט זכה לכמה פרסים, כולל הפרס של חג-הסרטים הבינלאומי של מונטה-קארלו. אף הוא הוצע לקבלת "אוסקר".
5
מנין לקישון כוחו הסאטירי הרב? הוא לא בא לו בירושה. אביו היה מנהל בנק – עסק רציני למדי. אמו היתה פעם מלכת היופי של הונגריה.
"היטלר הפך אותי לסאטיריקן מושלם", אומר קישון. כאשר עבר בשנת 1949 את הגבול האוסטרי, לא היתה זו בריחתו הראשונה. קדמו לה שתי בריחות אחרות. בימי המלחמה גוייס על ידי שלטונות הונגריה לעבודת-כפיה. הוא ברח ממחנה העבודה, חזר לבודאפשט וחי שם במחבוא עד בוא הרוסים.
פעם שניה ברח מפני הרוסים. "אחרי כניסת הרוסים להונגריה הודיע הגנרל מאלינובסקי, מפקד הכוחות הסוביטיים, שבידיו מאה אלף שבויים. כאשר ספרו את השבויים, נמצא שהיו רק עשרים אלף, מה עשו? חטפו אנשים ברחובות. את מי הטפו: יהודים וקומוניסטים. הפאשיסטים חסתתרו אז בחורים ובמרתפים". גם קישון היה בין ה"שבויים-החטופים", אך הוא הצליח להימלט מידי שוביו.
"הצרות וההרפתקאות שעברו עלי בימי המלחמה ולאחריה הפכו אותי לזקן מגילי", מספר קישון. "נודקנתי – לא במובן פיסי, אלא במובן רוחני".
כאשר היה חי במחבוא בבודאפשט כתב רומן סאטירי: "התנועה הפוליטית של בעלי קרחת", סאטירה על תורת הגזענות של הנאצים. לאחר המלחמה זכה הספר בפרס ספרותי בבודאפשט – אך הוא לא נדפס. הסיבה: שליטה של הונגריה דאז, מאתיאס ראקושי, היה בעל קרחת.
6
קבצי הומורסקות וסאטירות של קישון הופיעו בעברית ובתרגומים כמעט בכל השפות של עמי-התרבות, כולל יפאנית, תורכית, ספרדית, פורטוגיזית ועוד.
הוא נקרא בכל רחבי תבל. גם בכמה ארצות אשר מאחורי מסך הברזל נודע שמו לתהילה. לפני מלחמת ששת הימים עמדו להדפיס ספר משלו בהונגריה. בצ'יכוסלובקיה יצא ספר משלו בימי שלטונו של דובצ'ק. גם במזרח-גרמניה רצו להדפיס אותו. המו"לים בקשו את הזכות לערוך בעצמם מבחר מתוך כתביו. קישון חשד שרוצים לנצל את סיפוריו לצרכי תעמולה אנטי-ישראלית, וסירב להענות לבקשתם.
יש לו "חסידים" בכל פינות העולם. הנו מקבל בכל יום עשרות מכתבים מקוראיו, והוא מוזמן לסיורי-הרצאות ומרצה בעברית, אנגלית, הונגרית וגרמנית. כאשר נפגשתי עמו היה בדרך מקליפורניה, שם השתתף במסיבה לכבוד צ'ארלי צ'פלין. הוא יצא ללונדון, ושם הוא אורחו של כתב-העת הסאטירי הנודע "פאנץ".
ספריו מהווים כמעט ספריה קטנה. עד כה הופיעו כ-130 ספרים משלו, והם נדפסו בחמישה מליון עותקים.
בעטו הברוך עודד ושימח מליונים רבים של קוראים. עטו – עט חסד הוא. עט חסד – בהרבה מובנים.אף פעם לא התקיף איש. אף פעם לא מזג כתיבתו בסממנים שמשתמשים בהם סופרים מן הגויים למשוך את לב הקוראים. ההומור שלו – נקי הוא משמץ של גסות המשפילה את הנפש – ההומור שלו הוא טהור ועדין, ומרומם את הרוח.
מעשה בעתונאי הולנדי – הולנד בדומה לגרמניה ולשוייץ היא אחת הארצות בהן קישון הוא פופולרי ביותר – שביקר אצל קישון ורצה לעשות תצלום בו מופיעים כל ספריו של הסופר. הורידו הספרים מן הדירה ושטחו אותם אחד ליד השני על המדרכה לפני ביתו של קישון. העתונאי צילם אותם מחלון שבקומה הראשונה. המשימה לא עלתה בידו. השטח שתפסו הספרים היה גדול מהיקף-תפיסתה של המצלמה.
ראיתי את הצלום. רואה אתה בו ספרים של קישון בכל מיני לשונות – אך הם רק חלק מיבולו העשיר.
קישון נקרא בכל רחבי תבל – אך כשהוא כותב עומד לנגדו רק הקורא הישראלי. אין עינו פוזלת לעבר קוראיו בארצות אחרות.
"כשאני כותב עומד לנגד עיני הציבור הישראלי ורק הציבור הישראלי" – אמר לי. אך ככל סופר, בעל כשרון כך גם קישון: גם כשהוא כותב על ענינים מקומיים ופרטיים, יש בדבריו משמעות אנושית-כללית. ומכאן האהבה וההערצה שהוא זוכה להן בקרב בני עמים רבים ושונים.
7
בתחום הספרות ההומוריסטית הוא כיום הנציג הבולט ביותר של ישראל בספרות העולם. לפעמים הוא עצמו תוהה על כך. הרי כשהגיע לארץ – אפילו את הא"ב לא ידע.
"תאר לעצמך שהנך בא לסין", אמר לי. "ואינך יכול לקרוא אפילו את השלטים שברחובות – ואתה רוצה להיות סופר סיני".
הוא הוסיף: "שמעתי פעם הרצאה של דר. קריסטיאן בארנארד, מנתח הלב הידוע. אחד השומעים שאל אותו: מנין היה לך העוז לדמות ולחשוב כי השתלת-לב היא בת-ביצוע. דר. בארנארד היסס רגע וענה: "הרצון הוא כל-יכול". "אומר אני דברים אלה גם עלי. היה לי רצון, רצון כביר, להיות סופר עברי. כשלמדתי עברית – למדתי בעל-פה את מילונו של גור. זה סוד העושר של לשוני העברית".
הערתי: "לשונך לא רק שהיא עשירה, אלא גם הצלחת ליצור נוסח משלך. האם גם בהונגריה היה לך נוסח כתיבה מיוחד?".
הוא הרים שתי ידיו, כאילו רצה לדחות בתוקף-יתר את דברי "אין קשר בין כתיבתי בהונגרית וכתיבתי בעברית", אמר. "בהונגריה הייתי מתבולל. עזבתי את הארץ האנטישמית. השתחררתי מעול השעבוד. בארץ נולדתי מחדש. אני יהודי. אני סופר עברי".
8
מעשה באדם אחד שבא לרופא ואמר לו כי נפשו מרה עליו. יעץ לו הרופא: לך הלילה לשמוע את הקומיקן הגדול אשר בעירנו – הוא, כוחו גדול לגרש כל דכאון ועצב שבלב. אמר אותו האיש: אדוני הרופא, אני הוא אותו קומיקן.
"אינני בא להשוות אותך לשחקן", אמרתי לקישון. "אך יש צד שוה בין סופר גדול של המומורסקות ושחקן-קומיקן גאון. שניהם אמנים גדולים, שניהם זורעים שמחה ורינה בלבבות, מיבשים מעין הדמעות. האפשר הדבר שאלה, בהעמיקם הבט לתהום טרגדית-העולם, מעלים מקצף-תסיסת-החיים את הצדדים הקומיים כדי להציגם בקהל, בשעה שהם עצמם סופגים לתוך נשמתם את המרירות, העצב והדוי. הגד לי, אתה ששחוק רוחש סביבך – מה מתרחש בקרב לבך?"
"יש דבר-מה בסיפור שסיפרת", ענה קישון. "אני שרוי רוב הזמן בדכאון – אך אני תולד הדבר בעיפות. זה עשרים שנה שאני עובד, יוצר, מייגע את מוחי. ראה: צייר כשהוא מצייר יש לפניו דוגמה, אך סופרים שכמוני יוצרים יש מאין. זה מתיש את הכוח. למה הדבר דומה? לכורה זהב, הוא כורה וכורה, וככל שהוא מוסיף לכרות הוא הולך ומדלדל את האוצר הטמון באדמתו".
"פעם שאלו אותי: מנין לך הרעיונות לסיפוריך הרבים. אמרתי: אינני יודע, בן אדם כשאיננו רואה היטב, הוא מרכיב משקפים ומיד מתבררים ומתבהרים הדברים לנגד עיניו. כך גם אצלי: לפתע באים לי רעיונות. לפעמים פתוח "המעין" רק רגעים – ולפעמים שעה ארוכה. לוקח אני נייר ועפרון, מזהיר את רעיתי ומזכירתי לא להפריע אותי, מסתגר בחדר ומזדרו לרשום את הרעיונות. לאחר מכן אני עובד קשה על הכתיבה. עובד אני קשות וארוכות".
"אני עובד הרבה. כתיבה, ביום, נסיעות, הרצאות, משא ומתן עם מו"לים, חוזים, קריאת ההגהות. זה מעייף, זה מחליש – מכאן לפי דעתי הדכאון שלי".
"יש שאני נמצא בדכאון גדול – ואני כותב את הדברים המצחיקים ביותר. ויש שאני במצב רוח מרומם – ולבי ריק מרעיון".
"ויש אצלי רגעים רבים, שמחשבת היאוש ממלאה את הלב: הכל הבל".
כה אמר אפרים קישון. והוא עדיין צעיר לימים – בן ארבעים ושמונה בסך הכל, והוא במרומי התהילה וההצלחה.
הדואר
י"ד אייר תשל"ב