דומה שזאת הפעם הראשונה שה"ניו יורק טיימס" שבעבר וכן בהווה מקדיש מקום רב לרשימות ומאמרים על הציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל – הצהיר בפה מלא, כי אכן צדק זאב ז'בוטינסקי בדעותיו והצעותיו, וכי רעיונותיו מהווים את אבני היסוד של בנין מדינת ישראל, אם כי מתנגדיו הפוליטיים נמנעים עדיין מלהודות בכך.
"הצהרה" זו של אחד העיתונים החשובים ביותר בארצות הברית לא הופיעה במדור הבינלאומי של העיתון, כי אם בתוספת לבקורת ספרותית, במסגרת הערכה על ספדו של י. שכטמן על ז'בוטינסקי.
המהדורה העברית של הספר הופיעה בישראל כבר מזמן, אך הכרך השני של המהדורה האנגלית פורסם בניו יורק רק לפני זמן קצר. העיתון האמריקני מסר אותו להערכה לעיתונאי וסופר הל לרמן, אשר שימש זמן רב כתב במדינות המזרח הקרוב, ואשר אינו חשוד באהדה לתלמידי ז'בוטינסקי.
מאמרו של לרמן בשם "מנהיג בדרך לציון" הופיע ב-21 למאי, והוא משתרע על בערך שלושה טורים. חלק רב ממנו מוקדש לתיאור צדקת דעותיו ורעיונותיו של ז'בוטינסקי.
והרי מדבריו:
"מאז מותו של ז'בוטינסקי הודו רבים, ממתנגדיו בכשרונותיו המזהירים, ביושרו ובמסירותו – אם כי בחייו הם קראו לו: פשיסט, מילטריסט, ולדימיר היטלר, דמגוג ההמונים, אזעקן ובלתי ריאלי. ברם כמעט אף פעם לא הודו אלה שחלקו עליו והם עדיין בחיים כי הוא צדק והם טעו באיזו שהיא בעיה יסודית. כי אם היו עושים זה, היו צריכים להטיל ספק ב"אמיתיות" רבות שמזמן נתקבלו בישראל, היו צריכים לכתוב מחדש חלק ניכר וחשוב של ה"מיתולוגיה" של מדינת ישראל ולערוך בדיקה יסודית בגלרית רבי התהילה של הציונות.
"ואמנם כמה מהצעותיו המהפכניות של ז'בוטינסקי היו בלתי ריאליות מנקודת מבטה של אנגליה, של הערבים, של אינטרסים משורינים של מפלגות יהודיות או של דעת הקהל ברחבי העולם שהיתה משוללת כל ידיעות נכונות. ברם, על יסוד סקירתו של שכטמן, שלצידה עדות מסייעת של ההיסטוריה – מוכרח כל קורא אובייקטיבי לבוא לידי מסקנה כי הצעות אלה היו טובות ונכונות מנקודת מבטו של העם היהודי אשר למענו, ורק למענו, טען ז'בוטינסקי שהוא נלחם.
"ואמנם, מבין עמודי הספר עולה המחשבה הטורדת שמלבד דרישתו העקשנית של ז'בוטינסקי כי הירדן צריך לעבור בתוך המדינה היהודית שעתידה לקום – הצדיק הזמן את כל תביעותיו העיקריות של ז'בוטינסקי והן מובנות מאליהן במדינת ישראל של היום. הוא דרש, למשל, יצירת רוב יהודי בארץ ישראל באמצעות התישבות נרחבת: עליה בלתי חוקית על אפם של בקורת גבולות ו"ספרי לבן" בריטיים: כוח הגנה יהודי חזק במקום "חסות" מאחרי מגנם של אחרים: וקבוץ הגולים מכל הארצות בהן הם נרדפים, כהמטרה הסופית והנעלה ביותר של הציונות. בשל כל אלה הושמץ – והם כולם קרו והיו.
"עוד לפני זמן רב עמד ז'בוטינסקי על ההבדל העקרוני בין יהדות אמריקה החפשית ובין הקהילות היהודיות הנתונות בסכנה ביבשות פחות מאושרות – הבדל שרק כעת מודים בו מתוך הססנות. הוא חזה מראש את מהומות הערבים משנות 1929, 1936. הוא גינה את הטיפשות של פיוס הערבים זמן רב לפני החלוקה, לפני סואץ ונאצר. הוא קרא לשוא לחרם יהודי העולם על גרמניה הנאצית. עוד בשנת 1935 הציע לאנגליה צבא יהודי במלחמה נגד היטלר. זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם השניה תבע פינוי ההמונים היהודים ממרכז ומזרח אירופה ולחץ בינלאומי על אנגליה שתפתח שערי ארץ ישראל. מר שכטמן סבור כי "נביא" זה נולד קודם זמנו. יתכן, שחבריו הסלחנים פחות של שכטמן סבורים, כי מתנגדיו של ז'בוטינסקי אשר עמדו בדרכה של תכניתו המצלת, נולדו במאוחר."
הפיסקה האחרונה של מאמרו של לרמן קוראת: "אם כי בזמן האחרון רוככה הטונה של ז'בוטינסקי כ"אוכל אדם" כפי שצויירה על ידי מבקריו בימי חייו – הרי אישיותו והישגיו מובנים רק מעט מאד על ידי כל אלה שאינם מתמחים בתולדות הציונות. יש לקוות כי הביאוגרפיה של שכטמן תעזור להערכתו הנכונה והראויה של ז'בוטינסקי".
מדרך המערכת של ה"תוספת לביקורת ספרותית" של ה"ניו יורק טיימס" לתאם ולרכז מאמרים והערכות ספרים הדנים בשטח אחד. באותו גליוי ובאותו עמוד פורסמה הערכה על התרגום האנגלי של יומניו של הרצל שהופיע כאן לא מזמן.
לשני המאמרים צורפו תמונות – וכך הופיעו באותו עיתון אמריקני חשוב הערכות על מפעליהם של הרצל וז'בוטינסקי ביחד עם צילומיהם, זו על יד זו.
מתוך "חרות" 02.061961