אורי דן

Print Friendly, PDF & Email

"90 דקה באנטבה", ספר על מבצע החילוץ של בני הערובה מאוגנדה שיצא בימי הקיץ בהוצאת "בנטם בוקס" זכה לתפוצה גדולה ביותר.  בהדפסה הראשונה נספסו 330,000 עותקים. מאז הופיעו מהדורות נוספות ועד היום נדפסו ברחבי העולם למעלה ממיליון עותקים של הספר האנגלי. מהדורה צרפתית הופיעה בפאריז ובמונטראול, והספר הולך ומיתרגם לשפות רבות אחרות.

הספר נכתב על-ידי ויליאם סטיבנסון בהשתתפות אורי דן.

דן, שהוא אחד העתונאים הישראליים הנודעים ביותר, החל בכתיבה ב"במחנה" שבועון צה"ל, בזמן שהיה חייל. הוא שרת ביחידת הצנחנים, אשר מפקדה היה אריק שרון ואשר בשנים שלפני מלחמת סיני של שנת 1956 ביצעה את פעולות התגמול הנועזות מעבר לגבולות המדינה. במלחמת סיני הוצנח עם יחידתו במעבר המיתלה.

לאחר ששוחרר מן הצבא, היה כתב צבאי של "מעריב". סגולות איש קומנדו ניכרו בכתיבתו: זריזות והעזה. בשנת 1963 נשלח על-ידי עתונו לפאריז, שם שימש במשך שש שנים ככתב למערב אירופה. בארבע השנים הראשונות של שרותו בבירת צרפת נמשך עדיין פרק הזהב ביחסי צרפת-ישראל שהחל בשנות החמישים. ככתב המייצג את "העתון הנפוץ ביותר במדינה" זכה למעמד מיוחד מטעם השלטונות הצרפתיים. כאשר גנרל דה גול ביקר בברית-המועצות, היה דן העתונאי היחידי מן המזרח הקרוב שנלווה לנשיא צרפת.

בשנת 1967 פירסם יחד עם ישעיהו בן פורת את ספרו הראשון "המרגל שבא מישראל" – סיפור תולדותיו ועלילותיו של אלי כהן. הספר שהופיע בראשונה בצרפתית בפאריז תורגם לשפות שונות.

בימי המתיחות שקדמו למלחמת ששת הימים, היה בידי דן לעקוב מקרוב אחרי תמרוני דה גול שהפך את עורו. במסיבת עתונאים שהתקיימה ב-2 ביוני 1967, הסביר שר ההסברה של צרפת את מדיניותו של דה גול במזרח התיכון והזהיר בשם הגנרל כי "היורה ראשון יגונה על ידינו כתוקפן". שאל אורי דן את השר: "המוכן אתה להודות כי פירושה של הודעת הממשלה היא הפקרת ישראל וסוף פסוק למדיניות שהתמצתה בעבר בהצהרה על 'ישראל ידידתנו ובעלת בריתנו' ". השר נבוך והעיר בשפה רפה: "אתה עושה עוול לנשיא צרפת". לאחר שנעל את מסיבת העתונאים שלח השר את מנהל לישכתו לדן בבקשה: "אל תבריק לעתונך בתל-אביב שהנשיא דה גול הפקיר את ישראל". הפנייה היתה לשוא. עברו פחות מעשרים וארבע שעות וראייתו של דן את מצב הדברים נתאמתה במלואה. ביום השבת, ב-3 ביוני – יומיים לפני שפרצה המלחמה – הטילה ממשלת צרפת אמברגו על משלוחי נשק למזרח הקרוב. האמברגו פגע בעיקר בישראל, שהיתה תלויה אז במידה גדולה בנשק מצרפת.

נצחונה של ישראל לא טעם לדה גול, אך העם הצרפתי היה שמח, גאה היה כי מטוסים מתוצרת צרפת הם שהכריעו את המלחמה בשלוש השעות הראשונות כאשר חיל האוויר הישראלי השמיד כוח האוויר של מצרים. אז כתבו א. דן וי. בן פורת ספר בשם "מיראז' נגד מיג" – גם ספר זה הופיע בראשונה בצרפתית – המתאר את תולדות חיל האוויר הישראלי ופעולתו במלחמת ששת הימים, והוא בא להוכיח כי מבצע השמדת כוח האוויר של מצרים ארך אמנם רק שלוש שעות, אך הוא הוכשר, הוכן ותוכנן במשך תשע-עשרה שנה, כל ימי קיומו של חיל האוויר, וכי המטוס הצרפתי הוכיח אמנם את עליונותו על המטוס הסובייטי, אבל היה זה בעיקר הטייס הישראלי, המוכשר והנועז, שהיה הגורם לכך – "גם מטוס סובייטי בידי טייסי ישראל היה מכריע את המטוס הצרפתי, אילו נמצא בידי טייסי ארצות ערב".

בשנת 1969 הופיע בפאריז ספרו של דן "דה גול קונטר ישראל", והוא כתב האשמה נגד דה גול על בגידתו בישראל.

"הספר עשה רושם גדול. הוא הספיק לצאת עוד בזמן. דה גול היה עדיין נשיא", סיפר לי דן. "אילו יצא ארבעה חודשים מאוחר יותר, אחרי שדה גול כבר התפטר, לא היה יכול לעשות אותו רושם".

הספר יצא גם במהדורה שניה ומורחבת בשם "אמברגו".

ספרו הבא של דן, בשיתוף עם ישעיהו בן פורת, היה "המלחמה החשאית", ובו פרקים על פעולות של מרגלים בשרות של ישראל או בשליחות אויביה.

לאחר שובו לארץ היה דן פרשן צבאי ב"מעריב".

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הצטרף ככתב צבאי לאוגדתו של אריק שרון. כל ימי המלחמה עשה בסיני. הוא היה עד למפלות של הימים הראשונים, והשתתף במיפנה הגדול, מעשה ידיו של אריק שרון, שעבר עם השריון שלו את התעלה, סגר על הארמיה השניה של מצרים ואיים על קהיר.

דן השתתף ב"המחדל", ספר על המלחמה, וחיבר "ראש גשר", בו תיאר את חציית התעלה של שרון ושריונו כפי שהוא חי וראה אותה.

דן העריץ את שרון כאשר היה פקודו בצבא. הערצה זו לא רק שעמדה בעינה, אלא גדלה בהרבה מאז. "שרון מייצג באישיותו את עקרון ההגנה והמלחמה על קיומה של המדינה, יותר מכל מנהיג ישראלי אחר של היום", אומר דן.

בשנת 1974 נתמנה דן כתב ראשי של "מעריב", אך ענייני בטחון המדינה נשארו תחום-התעניינותו המיוחד. באותה שנה עשה בקפריסין בימי הקרבות בין התורכים והיוונים. שנה לאחר מכן, זמן קצר לפני נפילתה של סייגון, היה בדרום וייטנאם, שם ביקר כבר בשנת 1970.

ב.

נפגשתי עמו במשרדי "בנטם בוקס". הוא בן ארבעים, יליד תל-אביב. בעל גובה בינוני. זוג עינים שחורות ונוצצות מאירות את פניו האינטליגנטיות. המצח הגבוה עטור שער קצר, שחרחר. "אני קיבוץ גלויות", הוא אומר על עצמו. אמו באה מפולין, אביו מיוון. מלבד עברית הוא מדבר אנגלית, צרפתית, ערבית וגרמנית.

שוחחנו על דרכו בעתונאות ועל מבצע אנטבה.

"הייתי אולי העתונאי היחידי שידע בשעת מעשה על מבצע החילוץ של בני הערובה מאנטבה", סיפר דן. "שמחתי כי הממשלה החליטה לפעול. ביום החמישי נכנעה והיתה מוכנה לשחרר טרוריסטים ערביים, אך היא חזרה בה מהחלטה זו לנוכח התביעות הנוספות של חוטפי המטוס. שמחתי כי הממשלה קיבלה את הקריאה והיוזמה לפעולה שבאו מן הקצינים הצעירים שלנו – אבל עם זה דאג לבי בקרבי. ידעתי כי הכל תוכנן בדייקנות ובזהירות יתרה, ידעתי את רוחם האמיצה של חיילינו וכישוריהם, אבל במבצע נועז כזה אי-אפשר להיות בטוח בתוצאותיו, תקלה קטנה ביותר יכולה להיות בעוכריו".

בשעה אחת בלילה, זמן רב לפני שהודיעו על כך ברדיו, כבר ידע דן כי המבצע הצליח. הוא העיר את כתביו והם ניגשו לעבודה. הוא עצמו התקשר בטלפון עם אידי אמין, ושוחח עמו כחצי שעה. "הוא נשמע כאיש שבור, מאוכזב, כבן-אדם שנשדד ממנו אוצרו", אמר דן.

"איך בא לך הרעיון לטלפן לאמין?" שאלתי.

"חברי בישראל שאלו אותי שאלה אחרת. איך זה קיבל אמין את הטלפון שלך? לא היתה בפי תשובה לשאלה זו, אך על שאלתך אוכל לענות; לעתים נכנס רעיון של טירוף למוחו של האדם", השיב דן.

תשעה ימים אחרי מעשה החילוץ, שנכנס להיסטוריה בשם "מבצע יונתן" על שם יונתן נתניהו הי"ד, הופיע ספרו של דן, "מבצע אוגנדה".

כאשר בא סטיבנסון לישראל בשליחות "בנטם בוקס" מצא בדן שותף בכתיבת ספרו "90 דקה באנטבה".

הדואר

כ"ח תשרי, תשל"ז