(ליום מותו של י. ל. פרץ בחול המועד פסח)
הנכם זוכרים ספורו של י. ל. פרץ, "גלגולו של נגון". נגון שריפה היתה מזמרתו בחוצות ברדיטשב, נתגלגל גלגול אחרי גלגול ונהיה נגונו של רבי דוד'ל מטלנא. כמוהו היתה שירתו של י. ל. פרץ. גלגול אחרי גלגול עברה. תחילתה כניר להשכלה, אחריה מיתר לענות נדכאים וסופה שיר מזמור לתום חסידות ותום יראה.
ההיה חלק לי. ל. פרץ באותה אמונה שהוא כל כך השכיל לתארה ההאמין באותו הוד שכינה שמניוו האציל על דמויות ספוריו? הלל צייטלין גזר אומר: שמיו של פרץ אינם אלא מלה, נגון וצליל – אלוקים אין בתוכם.
רב הדמיון בין צייטלין לנתן בירנבוים. דמיון שבאופי ולכן גם דמיון בין גורלם. בעולם תאב הנאה, צמאו לישועה. ראשם ורובם נתון היה בעסקנות צבורית ועזוביה וברודים נשארו גם בקהל עדתם. גדולה אהבתם לעמם והמונו — ועולמם הם על יחידים העמידו. הלה קרא ל"בני היכלא" וזה ל"עולים" להעפיל אל ההר.
גם את נתן בירבנוים הטרידתו בעית פרץ, ־ נשמת הסופגס הוא בקש פתרון לסוד הוא לא גזר אומר בצייטלין, לא סמך על
השערה וסברה ולא דנו בקלות ראש. הוא כתת את רגליו לביתו של הסופר. "תועים כל אלה" הוא כותב "שמדמים לפרש תקופתו הגדולה של י. ל. פרץ כרומנטית. רומנטית—לא." לעולם לא אשכח שיחה בינו וביני. התחלנו אותה בדירתו וגמרנוה בחדר המדרגות עת צאתנו מן הבית.
היתה זאת השקפת עולם שלמה שהוא פרסה לפני מבטי התמה ומביע הסכמה. אבל עוד חסירה היתה לי המלה האחרונה, ההחלטה ומסקנתה העקרית אם לא למעשה לכל הפחות במחשבה. נעצרתי על המדרגה ובהסוס רב הצגתי לפניו שאלתי. גם הוא נעצר ובאומץ לב של מנצח, כובש אחרים וכובש יצרו, זרק לרגלי את שארית בלאי דגל ההשכלה שפעם היה מנושאיה".
ובבן גלה י. ל. פרץ את סוד נשמתו. ביחיה בחדר המדרגות. אכל דבריו אלינו לא הגיעו לבצלמות זמננו לא הראה לנו דרך.
תמיד ראינו אצלו רק .שחקים, שחקים נשגבים. שחקים רחבים — אבל לא למעלה מאלה.
II
"מגלה אני לכם שכל העולם כולו אינו אלא זמר ורקוד לפני הקב"ה. כל העולם כולו זמר והכל משוררים, הכל מזמרים".
ישנם כלים מכלים שונים לפרוס עליהם. "כשם שישנם קולי־קולות של נגינה, כן הנגון, וכל קול נגינה מקביל, לכלי נגינה עומד יוצא ממנו כנשמה מן הגוף. ובל אדם ואדם אינו מזמר אלא הברה אחת מן הנגון והוא מת והשאר שהוא עושה בעולם הזה קודם הפטירה הוא נגון? ודברים בעלמא".
רבות פעל י. ל. פרץ. רבות שר ורבות כתב, אבל נדמה שאותה הברה שבגללה בא לעולם לא זמר ולא נגן. לא היו רבים כמוהו מכי גלים בנפש העם. לא רבים כמוהו נערצים ואהובים באומה. עיני רבבות נתלות היו בשפתותיו, יקוד אל אמונה בערה בלבו ועט קסמים בידו — והוא לא בטא את השם המפורש, ימי ולא קרע בחשך עיניו כי אם היה כנביא שכבש נבואתו בלבו.
. אילו היה מבטא את השם המפורש לאבותיו ואבות אבותיו הגוהו באמת ותמים היה לכהן גדול לעמו היה ל"בעל שם" מרפא נגעי דורו אכול ספקות ותאוה.
לפעמים היה חותם בשם "לציפר" שנוי בצרוף אותיות שמו. מקרה הדבר או לסמל לאדם שלא מלא יעדו ושליחותו במלואו.
וכיון שתעה באמצע הדרך, גם התרחק מציון .ועד ועידת צרנוביץ המיע. לא זכה ולא זכינו אנחנו ונתגלגלו המתיחדים לדגול בשמו למחנות לא לנו.
חרות י"ד ניסן תשי"ב
4.9.1952