הרב בצלאל לנדוי, אחד העתונאים והסופרים החרדיים הפוריים ביותר – איננו. בט"ז באייר תשנ"ו נכנע למחלה הקשה עמה נאבק בגבורה במשך כמה שנים. בן שבעים ושלוש היה במותו.
המון רב השתתף בלויתו בירושלים, בין המלוים בלטו רבנים, ראשי ישיבה, אדמורי"ם ואישי ציבור. בהתאם לרצונו של הנפטר לא נישאו הספדים. הרב מנחם פרוש נפרד ממנו בדברים קצרים ונרגשים.
רבי בצלאל ז"ל נולד בירושלים ולמד בישיבות "מאה שערים" ו"עץ חיים". הוא היה מראשוני חברי מערכת "המודיע", היומון האגודאי שנוסד לפני ארבעים ושבע שנים, והוא שימש את העתון עד יומו האחרון. בראשונה מילא בו תפקידים שונים: מתרגם, כתב ועורך-לילה. כעבור שנים התרכז בכתיבה על גדולי ישראל: רבנים, ראשי ישיבה ואדמורי"ם וספריהם; על פרשיות היסטוריות, על רעיונות וערכי החסידות; על מנהגי ישראל; על בעיות ופולמוסים הלכתיים; ועוד, ועוד. כן הירבה לכתוב על ספרים חדשים.
למחרת לויתו פורסמו עליו ב"המודיע" שלושה מאמרים, ביניהם מאמר ראשי, בהם תוארו אישיותו, פועלו הספרותי וחלקו בעצוב דמות העתון. הועלו על נס ידיעותיו המופלאות ומדותיו התרומיות, ביחוד ענוותנותו הגדולה וטוב לבו.
הכרתי אותו במשך ארבעים וארבע שנה מאז שהתחלתי לעבוד ב"המודיע". גם אחרי שנפרדתי מן העתון נשארנו ידידים קרובים. נפגשנו כל אימת שהוא בא לארצות הברית. הוא היה מרצה נפלא. באחד מביקוריו כאן הירצה בבתי ספר שונים. התראינו כאשר ביקרתי בירושלים.
במשך כל השנים עקבתי אחרי כתיבתו. הוא תרם מפרי-עטו לא רק ל"המודיע" אלא גם לכתבי-עת ואכנסיות דתיים אחרים. מאמריו, מחקריו ומסותיו המאלפים נקרא בענין רב על ידי רבים, בתוכם גדולי תורה.
ספרו הראשון "הבעש"ט ובני-היכלו" הופיע בשנת תשכ"א. בפתח הספר הוא כותב: "ברגשי קודש ניגשנו למטרה שנטלנו על עצמנו, לכנס לספרנו זה את המסורות והסיפורים שהגיעו לידינו על תולדות חייו של מחולל תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל…"
רבי בצלאל ז"ל מזכיר 112 ספרים בהם מובאים דברים מן הבעש"ט ו-48 חיבורים בהם מצויים פרטים על חיי מחולל החסידותך, בכל אלה השתמש לשם כתיבת ספרו.
שנתיים לאחר מכן פירסם את ספרו של הרב רבי אלימלך מליזענסק. רבי בצלאל ז"ל אהב לכתוב על החסידות וגדוליה. ולא עוד, הוא ראה בכתיבה על החסידות מעין צורך השעה. משוכנע היה כי כשם שהתנועה החסידית "הזקיפה בשעתה את קומתם של המוני בית ישראל והחדירה בקרבם רוח של אמונה ותקוה" – כך גם אתה כוחה עמה "להשיב לב בנים על אבותם ולהאיר דרכם של מבקשי ה'…" (מתוך דברי הקדמתו לספר הנ"ל).
בשנת תשכ"ה הוציא את ספרו רב התהילה "הגאון החסיד מווילנא". הרב לנדוי קרא כל מה שנכתב על הגר"א. הוא השתמש גם בכתבי-יד. בכ"ג הפרקים של ספרו תמצא כל מה שידוע על הגר"א, פרט לפרשה אחת. התנגדות הגר"א לחסידות ומלחמתו נגדה אינן נזכרות כלל. לנדאוי אמנם כתב פרק על יחס הגר"א לחסידות, אך לא פירסם אותו. בשל מה לעורר זכרונות מרים על קרע??? טרגי בבית ישראל?
כעבור שנתיים הופיעה מהדורה חדשה, מתוקנת ומושלמת של הספר. נוספו בו כמה עשרות עמודים של חומר חדש. אך שוב, לא נמצא בו לא דבר ולא חצי-דבר על התנגדות הגר"א לחסידות.
רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, שהעריך מאד את כתיבתו של לנדוי, שיבח החלטתו של לנדוי לא לפרסם דבר על מלחמת המתנגדים, ובראשם הגר"א, נגד החסידים.
(בשנת 1994 פירסם "ארטסקרול" עיבוד אנגלי, מעשה ידי יונתן רוזנבלום, של הספר, נכנס בו פרק על יחס הגר"א לחסידות, הוא מבוסס על החומר הבלתי-נדפס של הרב לנדוי).
בשנת תשכ"ו יצא הספר "מסע למירון". יסוד הספר הוא תיאור של ביקור בשנת תרמ"ח בהילולא דרשב"י בל"ג בעומר ובקברי צדיקים אחרים כתבו בידי הרב מנחם מנדיל ראבין. התיאור נדפס בשנת תרמ"ט בעילום שם בירושלים. רבי בצלאל לנדוי הוסיף בהדפסה החדשה מחקרים שונים בעניני ל"ג בעומר וההילולא דרשב"י במירון.
הרב מנחם מנדיל ראבין היה בנו של הרב שמואל אהרן רובין, רבה של קורטשין בגליציה המזרחית. רבי בצלאל כתב עליו ועל בנו בהגדה עם פירושו של רבה של קורטשין שנדפסה באותה שנה – תשכ"ו – מתוך עזבונו הספרותי. במהדורה זו של ההגדה נדפס גם פירוש של המאירי, לוקט מכל כתביו על ידי הרב מ. מ. משי זהב.
לרגל יום השנה הראשון לפטירתו של הגאון הרב דוב בעריש ויידענפלד זצ"ל (י' חשון תשכ"ז) יצא הספר "הגאון מטשעבין", שעיקרו כתוב על ידי ר' בצלאל, ובו הוא מתאר את דרך חיי הגאון בגליציה, בסיביר – אליה הוגלה על ידי הרוסים במלחמת העולם השניה – בבוכרה ובירושלים, בגלות סיביר חי ביער באזור סברדלובסק. עסק בתורה כשאין לו כמעט ספרים – בזכרונו היו שמורות מסכתות שלמות – וכתב חידושי תורה על פיסות נייר אריזה וגיזרי עץ.
שנת תשכ"ז ראתה גם פירסומו של הספר "הרב הקדוש מבעלזא", על רבי אהרון רוקח, האדמו"ר מבעלז זצוק"ל. הספר שנכתב על ידי רבי בצלאל יחד הרב נתן אורטנר, כולל תיאור של המאמצים, שהוכתרו בהצלחה, לחלץ את האדמו"ר מפולין הכבושה בידי הגרמנים.
בשנה זו הופיע גם "בטוב ירושלים", זכרונותיו של רבי בן ציון יאדלר, המגיד הירושלמי, מחיי עיר הקדוש וגדוליה במאה האחרונה. הספר נערך וסודר על ידי לנדוי בהשתתפות ר' אהרן סורסקי.
בשנת תשכ"ח יצאה בירושלים מהדורה שניה של הספר "עמודא דנהורא" (על רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל) מאת הרב משה בלוי, למהדורה זו נוסף המאמר "במערכת המלחמה" מאת בצלאל לנדוי.
אחד האישים שרבי בצלאל ז"ל התענין בהם במיוחד היה הרב יהוסף שווארץ. מראשוני חוקרי ארץ ישראל בדורות האחרונים ומחבר הספר "תבואות הארץ" שתורגם לאנגלית ולגרמנית. בשנת תשכ"ט הוציא הרב לנדוי "בשעריך ירושלים" מכתבים ומאמרים מרבי יהוסף שווארץ בהם ידיעות על ירושלים ותושביה.
במקום אחר הזכרנו שמות כתבי העת והאכסניות בהם נדפסו מאמרים ומחקרים מאת לנדוי. גם ציינו שם הדפסות חדשות של ספרים עתיקים להם כתב הרב לנדוי דברי מבוא, לפעמים ארוכים מאד המשתרעים על עמודים רבים. כאן רק נעיר כי הרב לנדוי השתתף במחקרים ב"ניב המדרשיה" (השנתות של מדרשית נע"ם) וב"מחניים" (כתב עת שיצא מטעם הרבנות הצבאית). דברי מבוא כתב בין היתר ל"אבקת רוכל", שו"ת לר"י קארו (ירושלים, תש"ך. הוא כתב על תולדות בעל "שלחן ערוך" גם בקובץ "הרב יוסף קארו" שהוציא מוסד הרב קוק בשנת תשכ"ט, ובספר "ענף עץ עבות" ירושלים תשל"ב), ל"ילקוט שמעוני" (ירושלים תש"ך), ל"לבוש התכלית" לרבי מרדכי יפה עם "מלבושי יום טוב" ועוד (ירושלים, תשכ"ה), ל"שבחי הבעש"ט" (ירושלים תשמ"ג) ל"תיקון יששכר – עיבור שנים" לר' יששכר בן מרדכי בן סוסאן (ירושלים תשמ"ח), ל"עוללות אפרים" לר' אפרים שלמה איש לונטשיץ (ירושלים, תשמ"ט), ול"תורת משה" לר' משה אלשיך (מאזניים, ירושלים תש"ן). הוא גם כתב הקדמה ארוכה ל"מדרש רבה המפואר" כרך א', ירושלים, תשמ"ד).
הערכות רבות על ספרי קודש פירסם ב"הפרדס". העורך, הרב הגאון ר' שמחה עלברג ז"ל, חיבב אותו מאד והדפיס ברצון רב את דבריו.
בשנים האחרונות סבל ממחלה ממארת. במשך כל הזמן ההוא לא הניח עטו מידו, הידיעה כי מאמריו ומחקריו נקראים על ידי רבים ומפיצים תורה ודעת, היא שנתנה לו העוז להתגבר על יסוריו, עד יום מותו פירסם מאמרים חשובים, גדושי ידע רב, ב"המודיע".
מונח לפני מחקרו הגדול האחרון: המבוא, המקיף כמעט ארבעים עמודים, לשו"ת הרידב"ז (רבי יעקב וילובסקי) ולשו"ת חתנו הרב יוסף קאנוויץ. הספר יצא לפני יותר משנה במוסד הרב קוק. מעיין אני בדבריו ואיני פוסק מלהתפלא על גבורת נפשו של האיש שכתב אותם בשארית כוחותיו.
במכתבו האחרון אלי, הנושא את התאריך "כ"א באדר תשנ"ו, יומא דהילולא של הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זי"ע" הוא כותב:
"… ועודני מתחנן על נפשי, בצלאל בן נחמה טויבע, לרפואה שלמה, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
"זה כשלוש שנים שהנני צמוד למיטתי, ורק הספרים הם שחיזקו אותי ועודדו אותי להחזיק מעמד בבחינת 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".
כעבור פחות מחדשיים החזיר נשמתו לבוראו.
השאיר אחריו רעיתו תחי', בניו הרב יעקב אהרן והרב אברהם וחתנו הרב שמואל דייטש ומשפחותיהם.
ת.נ.צ.ב.ה.
מאת טוביה פרשל מתוך "הפרדס" שנה עא חוברת א ו-ב תשנ"ז.