הרמב"ם
א
מפעלו הגדול זה ספר "משנה תורה". ספר החוקים המקיף כל דיני ישראל בגולה ומצותיו לעתיד – בהתחדש המלוכה. לא היה לפניו ולא קם אחריו כמוהו שילקט חוקי מלכות בית דוד מבין שורות התנ"ך, תלמודים ומדרשים, חוקי בית הבחירה כשיבנה, דיני סנהדרין כשיוקם, נוהגי וגנוני מלכות כשתופיע מחדש: בציון.
הוא הנשר הגדול, נחלת יחידי לתת ספר חוקה לעם לכל דורותיו, לדורות של שעבוד ולדורות של שלטון. כל רבני ישראל שלפניו ושלאחריו ושחברו ספרי פסקים והלכות לא כללו בתוכם חוקי בית המקדש על תילו, כהנים ולויים על מכונם ודוכנם ומלכי בית דוד על כסאיהם. יחיד ומיוחד היה הרמב"ם. מה המריצו והניעו לגשת למלאכה שאחרים לא שמו לה לב ואפילו לא חלמו עליה?
וכבר נגע הוא בעצמו בשאלה זו באחד ממכתביו ששלח לתלמיד בבגדד בעצם ימי הפולמוס סביב ספרו.
"דע כי לא חיברתי את החיבור הזה כדי להיות גדול בישראל על ידו או כדי שיצאו לי מוניטין בעולם עד כי יחרה לי על התנגדות למטרה שלשמה חיברתי אותו … כי באלוקים, קנא קנאתי לה' אלקי ישראל בראותי לפני אומה שאין לה ספר כולל לאמתו של דבר ואין לה דעות אמיתיות ומדויקות, על כן עשיתי מה שעשיתי" (לפי תרגומו של ד. צ. בנעט, ירושלים תש"י).
ובאותו מכתב הוא מנבא שספרו, ורק ספרו, יתקבל כספר החוקה של האומה, הוא ולא אחר.
"אם יש שאין מקבלים אותו כראוי לו – הרי זה בימי בלבד. אולם לעתיד לבוא כשתכלה הקנאה ותאוות והשררה יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו ולא יהיו קופצים על ספר הלכה מלבדו".
נגע הוא בעצמו בשאלה ששאלנו. מה המריצו לגשת למלאכה שאחרים לא שמו לה לב? באשר ראה שאין ספר חוקה לאומה. ספר כולל חוקת ישראל לימי שעבוד וגם לימי שלטון. אך השאלה עצמה לא זזה ממקומה. מאין לו העוז והאומץ לגשת למלאכה שאחרים הזניחוה ומאין לו הביטחון שיצליח במעשהו?
ב.
הגיעתנו השמועה מפי סופרים וספרים שהרמב"ם מבית מלכות בית דוד היה. (ראה א. ח. פריימן. "שלשלת היחס של משפחת הרמב"ם" "אלומה" ירושלים תרצ"ו). אך שמועה זו היתה רפה בידינו באשר ידענו את העם שבמעמקי נשמתו עדיין גנוזים נצוצות מזוהר המלוכה וכל גדול בתוכו הוא עוטר כתר בית דוד. את כל גדולי העם מרש"י עד גאונים מאוחרים הקיף אגדות, מסורות ושמועות כי מזרע המלוכה היו. ובדורות האחרונים נעטרו בשם זה אדמור"י חסידים. רבי ישראל מרוזין שהיה לובש מצנפת מוזהבת ורבי דוד'ל מטלנא שחקק על כסאו, מצופה כסף טהור, "דוד מלך ישראל".
על כן לא ידענו מה מדת האמת בשמועה זו על הרמב"ם עד שקראנו אגרות אברהם בנו והגענו לפסקה: "אם תקום עלי מלחמה… לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו… אשר בחסדי דוד אבינו נמלכים" (מלחמות ה', ירושלים תשי"ג) אז ידענו… ואז נתבררו לנו דברים רבים שלא עמדנו עליהם מקודם.
ספר משנה תורה כל אבן באותו בנין היא הלכה פסוקה. הלכה פסוקה מן התלמודים, ירושלמי ובבלי, תוספתא, ספרא, ספרי ומדרשים. או מנהג שנהגו ישראל. מעטים המקומות בהם מביא דין שחדשו הגאונים ואז הוא כותב: ,הורו הגאונים". ורק לעתים רחוקות מזכיר דעות רבותיו ואז הוא רושם: "הורו רבותי". בהלכות בודדות לבד הוא מזכיר הכרעתו: "יראה לי". ורק פעם אחת ויחידה מזכיר מנהג שנהג בית אביו.
"חסידים ראשונים כך היתה מדתם, ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו. כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו של עדשים". (הלכות תענית פרק ה') ספר משנה תורה ספר חוקים הוא, לפרט ולכלל, מה ראה הרמב"ם להזכיר בתוכו מנהג שנהגו אבותיו?
אך אם יודע אתה אצילות האיש לא רק אצילות רוחו כי אם אצילות דמו, זרע בית המלוכה, תדע גם סבת דבר זה. כשהגיע בחבורו להלכות אבלות על חורבן המקדש לא היה יכול להבליג על צערו ותלה בין הלכותיו מנהג אבלות של בית אביו, בית אביו מזרע המלוכה ממנו נשדד שרביט השלטון.
וכשאתה יודע כל זה בטיילך בין שורות ספרו תמצא עוד הרבה דמעות ששפך אותו נסיך על עמו שפעם משלו בו אבותיו ועכשו הוא נתון בשבי הגויים.
"וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלוקיכם ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן? הלעכו"ם ששונאים אותן ורודפין אחריהן – הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן. (הלכות מתנות עניים פרק י').
וכשאתה יודע כל זה תרגיש בין שורות ספריו קנאת בית דוד מבצבצת ועולה.
"מלכות לבד כבר ידעת מכתובי ספרי הנבואה: שזכה בה דוד ובביאור אמרו כתר מלכות זכה בו דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שיאמין תורת משה אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות נכרי קרינא ביה". (ספר המצות, מצות לא תעשה שס"ב).
"וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות נכרי קרינא ביה". ומתוך עומק היגון והצער על ישראל בשבי ועל שרביט המלוכה שנשדד, ומן הקנאה למלכות בית דוד לכסופי גאולה. ממורא השעבוד להתחדשות המלוכה.
"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם… ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עלה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי (הלכות מלכים פרק י"א).
"מלכות דוד", "מלך מבית דוד" "כדוד אביו" חוזרות ונשנות מלים אלו בדברי הרמב"ם.
מלכי בית דוד משלו בעמו. מבית זה יצא הגואל לעתיד. מה מקומו של הרמב"ם נצר בית זה, בתוך עמו וזמנו?
הרגש הרגיש הרמב"ם החובה המוטלת עליו לפנות את הדרך למלך המשיח. הוא ולא אחר נבחר ונועד לתת ספר חוקה לעמו, ספר חוקה למלכות בית דוד שתתחדש. ומכאן אומץ הלב והעוז בהם נגש למלאכתו ומכאן הבטחון שיצליח במעשהו.
ג
האם קוה הרמב"ם שעוד יזכה לחזות בביאת הגואל בימי חייו? כותב הוא באגרת לבני תימן:
"יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאה, קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר וכן הדבר על תחלת הגלות של ירושלים… שהנבואה תחזור לישראל בשנת ארבעת אלפים תתק"ע ליצירה (זוהי שנת 1210) "ואין ספק שחזרת הנבואה הקדמת המשיח".
קבלה גדולה ונפלאה! מסורת משפחה של בית דוד! אך לא זכינו שתקוים התקוה הכלולה בתוכה. גם הרמב"ם לא זכה. הוא מת חמש שנים לפני המועד המקווה להתחדשות הנבואה.
ובהפרדו מן העולם והגאולה טרם באה הוא מצוה על ערש דוי, כפי עדות סופר ערבי בן דורו, להוליך עצמותיו לארץ הצבי ולקבור אותם בטבריה שם טמונים גדולי העם.
היה מי ששיער, מאיר איש שלום, כי בשל כך צוה הרמב"ם שיוליכוהו לטבריה כי שם עתיד המשיח להופיע תחילה. לנו ברור כי כן הוא הדבר. כל ימיו התגעגע הרמב"ם לגאולה והיה ממפלסי הדרך למשיח. הוא לא זכה לראות בבואו בימיו על כן צוה להוליכו לקראתו. טבריה –"טבריה משלמת למשיח" (ילקוט פ' ויחי). ועל טבריה כתב הרמב"ם בעצמו על פי מה שמצא אצל אבותנו: "בית דין הגדול… גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות וסופן לטבריא ומשם לא עמד בית דין גדול עד עתה וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש" (הלכות סנהדרין פרק י"ד).
ד.
לא היה ספר בישראל שנקדש ונערץ כמו ספר משנה תורה להרמב"ם. כותב רבי אהרן ב"ר משולם מלונל לרבי מאיר הלוי אבולפיא מטולדו: "אשר חרדת אלינו את כל החרדה הזאת ויחם לבך בקרבך בשמעך כי נפלא הספר הזה בעינינו מאד, באמרנו כי יפלא דבר ממנו "הגישו האפוד" והמגיד לא הגיד חצי מרבית גדולתו ותהילתו לפנינו ולא נאמר עליו "הגישה האפוד" כי יש אפוד נחמד ונכבד ויש "חגור אפוד בד" רק יאמרו עליו כל הזקנים, הנבונים והחכמים "הגישה את ארון אלוקים". ובעל "מגדל עוז" כותב במקום אחד (הלכות אישות פרק ז') "כאשר זכיתי לבא בארץ הצבי ובא לידי הספר המוגה, ספר משנה תורה, החתימת ידו ונשקתיו ועל ראשי ענדתיו" האם זכה ספר בישראל לתהילה וכבוד כמוהו? וזה בשל מה? באשר כל דבריו ישרים ואין בהם מגרעת? הלא חלקו על כמה מדבריו גם מחסידיו הגדולים? וספרי הרי"ף שהרמב"ם מעיד עליו "שאין תפישה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום מקום" למה לא זכו לאותו כבוד ותהילה? ופרושי רש"י שקדמונינו משלו עליהם "כל הפרושים זרא הלאה חוץ מפרושי פרשנדתא" – האם זכו לאותה הערצה והקדשה?
אמנם נכון הדבר. הפותח ספר משנה תורה רואה לפניו "דברים ברורים קרובים נכונים… כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים" אך לא זה בלבד. קורא הוא הלכות בית הבחירה, כלי המקדש והעובדים בו, הלכות מעשה קרבנות והלכות העבודה, הלכות סנהדרין והלכות מלכים ומלחמותיהם וטועם הוא טעם הוד מלכות ישראל ותפארת מקדש כשישובו למקומם במהרה בימינו ומתנחם מעול ויגון הגולה.
אביו רבי מיימון הדיין כתב "אגרת נחמה". אגרת נחמה "למען תהיה לשעשועים ולעונג לנפשות מיואשות מצער הגלות והעגומות על רחוק היעודים ואורך הצפייה". בנו רבנו משה הלך בעקבותיו וכתב אגרות נחמה לעמו. "אגרת השמד" ו"אגרת תימן". אך הגדיל לעשות בספרו הגדול. לא רק ספר פסקים הוא ספר "משנה תורה" כי אם ספר תנחומים. על כן הוא נקדש ונערץ בעם, למוד סבל ויגון, מאין כמוהו.
ט. פרשל מתוך "המודיע" כ"ז טבת תשט"ו.