מופלאים היו גדולי צרפת ואשכנז בדורות הראשונים בהנהגותיהם ודרכיהם. דומה שלא נמצאו במדינות אחרות גם בדורותיהם הם.
רוצה אתה לדעת עד היכן הגיעו חסידותם וצדקותם צא ובדוק בהנהגותיהם ביום הכפורים.
נמסר בפסקי הריקאנטי (סימן קס"ו) על הריב"א, מגדולי בעלי התוספות:
"שמעתי כי ריב"א חליו שמת בו, חל יום הכפור באותם הימים, ואמרו לו הרופאים: אם לא תאכל ודאי תמות, ואם תאכל שמא תחיה, והוא ז"ל אמר: ברי ושמא ברי עדיף, לא רצה לאכול ומת."
כעת צא וחשוב: ספק פקוח נפש לכל העולם כולו בגדר ודאי הוא ודוחה מפניו צום יום הכפורים. לא כן לגבי הריב"א, קדושת יום הכפורים במקומה עומדת, ספק פקוח נפש לגביה ספק הוא ואינו פוגע בה בכל שהו.
כזה היו "הברי ושמא" של חסידי ותמימי אשכנז וצרפת אך טרם הגעת לעומק דרכיהם והנהגותיהם עד שהכרת לדעת את ה"שמא ושמא" שלהם.
היו שנהגו שני ימי כפור, תלמידי רבינו גרשום מאור הגולה ובניהם ותלמידיהם אחריהם היו קובעים תענית למחרת יום הכפורים משום "ספקא דיומא".
נמסרה השמועה על ידי כמה מן הראשונים: שמענו על הגאונים רבי יהודה בר ברוך ורבי יצחק זצ"ל שהיו מתענין ממחרת יום הכפורים ובניהם ותלמידיהם עדיין נוהגין כן".
הסתמכו בנוהג זה על מה שמסופר על רבא שהיה יושב בתענית שני ימים בשל "ספיקא דיומא".
לא חרדו להם חבריהם בדבר וטענו כלפיהם בשתים: ראשית: בימי רבא לא היו בקיאים בקביעא דירחא לא כן אנחנו, שנית אם כך הדבר, שיום י"א ספק יום הכפורים הוא עליהם לצום לא רק ביומו אלא גם בלילה שלפניו.
והיו באמת שצמו שני ימים ושני לילות רצופים. מספר רבי יצחק מוינא בעל "אור זרוע" מה שראה בעיני עצמו אצל רבותיו הגדולים.
"ראיתי מורי ה"ר יהודה חסיד ומורי רבינו אבי העזרי שהיו עושים שני ימי כפור".
וגם להם לא הודו חבריהם וטענו כלפיהם: אסור לכם הדבר, מכניסים אתם עצמכם בספק סכנת נפשות. וכבר מסופר על רב חסדא שהיה מתרשם ומזהיר את המתענים שני ימים ביום הכפורים.
לא השגיחו המתענים בדברי חבריהם ולא בספק סכנת נפשות – התענו שני לילות והימים אחריהם.
וכעת צא וחשוב: ספק סכנת נפשות לכל העולם כולו בגדר ודאי הוא ודוחה כל מצוות שבתורה ואילו לגביהם בגדר ספק נשאר. ועדיין היה הדבר תלוי, היו שקולים הספקות זה לעומת זה. ספק סקנת נפשות וספק קדושת יום הכפורים של י"א בתשרי האלימו את ספק יום הכפורים והפכוהו לודאי ופסקו: ברי ושמא ברי עדיף, והתענו למרות הסכנה שבדבר.
כזה היו ה"שמא ושמא" של חסידי ותמימי אשכנז וצרפת בדורות הראשונים.
2
"ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם".
משום מה היה משה צריך לזרז את אהרן? אמרו: היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו נכנס משה אצלו. אמר לו: אהרן אל תירא ממה שאתה מתירא.
והרמב"ן היה מפרש את הדבר פירוש פסיכולוגי. אהרן, קדוש ה' לא חטא זולת מעשה העגל. חטא זה היה קבוע במחשבתו ורודפת אחריו בכל עת. תמיד היתה מלווה אותו הרגשת האשמה ובכל מקום שהיה פונה היה נדמה לו: הנה זה החטא. דמות העגל היתה מצטיירת לפניו. רצה לגשת למזבח ראה עליו כתבנית שור, דומה כאילו העגל עולה עליו לעכב כפרותיו, לא נתקררה דעתו עד שנכנס אצלו משה ופייסו בדברים.
גדולה היתה צדקתו של קדוש ה' אהרן, בכל מקום לכתו זכרון חטאו היה עמו. גדולה היתה צדקתם של דורות הראשונים, שבמעשה העגל לא היו, דורות אין ספור הפרידו בינו לביניהם – ועם זה הרגשת האשמה למעשה זה תמיד היתה רובצת על נשמותיהם. תמיד היו ממלאים כל חדרי לבם האימה והפחד שמעשה זה יעכב כפרת ותשועת דורם – הדורות אחריהם. ובגשתם ליום הדין להתפלל למענם ולמען עמם התאמצו להרחיק ולטשטש כפי האפשר זכרון אותו חטא.
מספר רבי יוסף בר' משה מעיר מינסטר על רבו ישראל איסרלס, בעל "תרומת הדשן": "זכורני שלא היה לובש בגופו ברצון ביום הכפורים דבר שהיה בו מעשה עור". והוא מוסיף: "ומסתמא טעמו משום מעשה העגל".
והוא מסיים שם בדברים אלו" "ואוי לעונות שלא שאלתי ממנו בחייו כל דבר ודבר, כי לא מנע ממני, וראיה מכמה דברים ששאלתי לו, וה' יסלח לי ולכל ישראל".
מאת: ט. פרשל מתוך "המודיע" ט' תשרי תשט"ז.