אין ברצוננו לדון כאן בנושא ששמו יחס המעצמות הגדולות במלחמת העולם השניה כלפי עם ישראל המושמד. עמידתן מרחוק ושתיקתן עת הובלו מליונים מאחינו לכבשנים ותאי גאזים. עמידה מרחוק ושתיקה שפורשו על ידי הרוצחים כהודאה ועדוד מעשיהם.
לא באנו כאן לדוש בנושא המכאיב באשר ההאשמה כלפי הגויים שעמדו על הדם בהכרח שהיא מלווה האשמות כלפי עצמנו אנחנו. לא רק הם השלו אותנו והוליכו אותנו שולל כי אם גם אנחנו, אם כי לא היה בידינו הכוח להתרות את הרוצחים ולפתוח שערים לבורחים מפני החרב, לא עשינו כפי יכולתנו. אנחנו השלינו את עצמנו. מהעם היהודי לא בקעה הזעקה הגדולה עת בניו הובלו לשמד. היו בתוכנו: אדישות – מחד, ואמון בגויים מאידך, אמון בגויים בכל מקום:בגיטאות באירופה. ביהדות הגולה והעשירה בארצות הברית ובישוב בארץ.
אסון הדור לא היה רק הגדול ביותר מכל האסונות שהגיעונו בכל תולדתנו כי אם גם העמוק ביותר. בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו – אך אף פעם לא נתנו אמון בהם כפי שעשינו זאת בדור זה. אמון שמקורו בהתבוללות והתבטלות כלפיהם. אמון בגויים שעדיין מפעפע בתוכנו ועומד לנו למכשול בכל דרך.
אך עם כל זה, עם כל הטרוניא כלפי מדינאי המערב אל לנו להעמיד אותם בשורה אחת עם אנטישמים גם עם ה"רכים" ביותר.
תקופת רוזבלט היתה ליהדות ארצות הברית תקופת פריחה ושגשוג. נאומיהם של רוזבלט הנשיא וצ'רציל איש האופוזיציה בבית הנבחרים הבריתי, בשנים הראשונות של שלטון היטלר, מנעו את הנאצים מלבצע בבת אחת את תכניתם השטנית רק אחרי שנים כאשר נוכחו לדעת שאזהרות מדיני המערב אינן מלוות מעשים ידעו שהדרך פנויה לפניהם, לעולל בעם היהודי כפי רצונם. אך ביני לביני ניצל חלק גדול מיהודי גרמניה ואוסטריה. רוזנבלט וצ'רצ'יל הוו בימים ההם את מצפון העולם. הם יותר מאחרים הרימו את קולם למען העם הנרדף.
ארצות הברית ובריטניה הן היום הגלויות הטובות ביותר בזמננו. אולי הגלויות הטובות ביותר שהיו לנו אי פעם. את המדינאים העומדים בראש שתי מדינות אלה אין להאשים בשום אופן, למרות שלא הושיטו עזרה ליהודים שמחוץ למדינתם, ביחס בלתי אוהד כלפי העם היהודי. יחסם כלפי יהודי מדינותיהם יוכיח. צ'רצ'יל ורוזבלט הם הטובים מבין הגויים.
באו מסמכי יאלטה ומעמידים אותנו על מהותו של הטוב בגויים זה שכל ימיו היה שבח עם ישראל בפיו, זה שתחת שלטונו ישבו יהודי מדינתו בשלום ובשלוה.
מספרים על רוזבלט שבבוקר כשהיה בא למשרדו והיה מוצא חדר ההמתנה בלא אנשים המחכים לבואו וברצונו היה לדעת מי מהם ה"טרדנים", מבקשי טובות, היה מספר בדיחה. אלה שצחקו בקול רם יותר מאחרים, היה יודע שהם מבקשי טובות והיה מזמינם אליו באחרונה.
תחבולה פסיכולוגית מצויינת שמקורה בחכמה – ובציניות. אכן היה משהו מציניות באופי נשיא ארצות הברית.
אך לא ידענו עד עתה מה רב היה חלקה של ציניות זו, לא רק ביחסו כלפי יהודי העולם, שהוא השלה והוליך אותם שולל בהבטחות שוא, הבטחות שלא היה בדעתו למלאותן אף פעם ומאחורי גבינו היה לועג להן, כי אם גם כלפי יהודי מדינתו הוא, כלפי אלה שהקיפוהו ושמשו במשרות גבוהות במשטרו.
בדו"ח על שיחות שלושת הגדולים ביאלטה בשעת 1945 נמסר כי בדיונים בין סטאלין ורוזבלט בנוגע להצאתן לאבן סעוד אמר נשיא ארצות הברית: "אין לי מה להציע לו, פרט לששה מליון היהודים המתגוררים באמריקה".
חכמינו אמרו: "אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו". יש להוסיף אף בבדיחתו. לאמיתו של דבר כעס ובדיחות הדעת הם מבחינה זו שני הצדדים של מטבע אחת. ברגעים של כעס ושל בדיחות הדעת מסיר האדם את המסוה מעל פניו שמלמד לשונו לדבר רק מה שמקדם את האינטרסים שלו. ברגעים אלו הוא פולט את שגנוז במעמקי נשמתו.
בדו"ח יאלטה נמסר כי סטאלין הצהיר שהוא "ציוני". יודע ויודע הוא שהמהפכה הקומוניסטית לא פתרה את הבעיה היהודית. אף הוא נתפס לפתרון טריטוריאלי ועל כן יזם את יסודה של בירו-ביג'אן. "אך היהודים הם יותר סוחרים מאכרים". באותו מעמד הצהיר גם רוזבלט שהוא "ציוני". הכרזה דומה לאלו שמענו מפי וינסטון צ'רצ'יל לפני חדשים את ביקר בוושינגטון כולם "ציונים": סטאלין, רוזבלט צ'רצ'יל – אולי הבעיה היחידה ששלושת הגדולים היו תמימי דעים בנוגע אליה.
ונכון הדבר. לולא הוכינו בסנורים, היינו יורדים לעומק דבריהם ומבינים ש"ציוניותם" של צ'רצ'יל ורוזבלט איננה רחוקה כל כך מסוג "ציוניותו" של הדיקטטור האדום, עוכר עמנו. הצהרתו של סטאלין "אני ציוני" – משמעותה: "אני רוצה להפטר מהיהודים". מטרה זו יש להשיג על ידי בדודם ברפובליקה במזרח הרחוק, בירו-ביג'ן. נסיון בירו-ביג'ן לא הצליח – על כן הדרישה הנמרצת להתבוללות וטמיעתם המוחלטת של יהודי ברית המועצות בעם המדינה. דכוי כל התגלות של תופעה יהודית דתית או לאומית. הצהרתו של רוזבלט "אני ציוני" – משמעותה בתת הכרתו: להפטר מן היהודים הסובבים אותו, אותה משאלה במעמקי נשמתו התגלתה בבדיחתו בשיחתו עם סטאלין. משלוח יהודי אמריקה לאבן-סעוד. מהו טיב ציונותו של צ'רצ'יל? השועל הזקן, הפיכח ביותר משלושת הגדולים, טרם גלה לנו את סודו.
אין זאת אומר שצ'רצ'יל ורוזבלט אינם הטובים שבגויים כפי שאנחנו החשבנו אותם תמיד. הלואי שירבו כמוהם ביניהם – אך הדברים מראים לנו מהם בעצם הטובים שבהם ומה גנוז במעמקי נשמותיהם כלפינו.
דבר גדול מלמדים אותנו מסמכי יאלטי ועלינו להסיק המסקנות המתאימות. אם זה שהיה ידיד היהודים כך, האחרים אייזנהויר, פוסטר דאללס וחבריהם שאינם מתאמצים אפילו להעמיד פנים כידידים, מה יחסם האמיתי כלפינו, בלבם ונשמותיהם פנימה? אין לתת אמון בדבריהם אף במשהו. כזב ושקר כל הבטחותיהם וערובותיהם. אין לנו בעולם הגדול אף אוהב וידיד פרט לאחינו המפוזרים. דורות של התבוללות נטעו בתוכנו אמון בגויים וטשטשו את חשדנותנו כלפיהם שהיתה נחלת כל הדורות. הגיע הזמן לעקור אותו אמון מתוכנו ולראות מצבנו ביניהם באור האמיתי.
חיים אנחנו עדיין באשליות, שקועים אנחנו עדיין באמון בהם.
לפני שבוע הוזעקו חוגים רחבים בארץ למאמציו של מר ריצרד קרוסמן ב"ניו-סטייטסמן אנד ניישן" שארצות הברית ובריטניה ממשיכות במדיניותו של בווין ויוזמים רציחתה האטית של מדינת ישראל. בכל המאמר הזה אין חדש. קרוסמן איננו מגלה לנו פרטים חדשים שיתכן ששמע אותם מפי חבריו בבית הנבחרים הבריטי, מפי מדינאי בריטניה או מפי שליטי מצרים אצלם מבקר הוא לעתים קרובות. כל הפרטים שמוסר היו ידועים לנו היטב – רק אנחנו לא הסקנו אותן המסקנות שהוא הסיק.
הוא הגוי בא להזהירנו שיוזמים רציחתנו. אנחנו טחו עינינו מראות את המצב בכל רצינותו – כי אנחנו עדיין מאמינים בהם, בגויים הטובים שלנו, מאמינים בהבטחותיהם, הצהרותיהם וערובותיהם.
כעת הוזעקנו, באשר גוי מזהיר אותנו. ואף דאגה זו לפתע תוצאה של אמון בגוי היא, רק קיימת הסכנה שהבטחות חדשות של גויים אחרים יטשטשו ויפיגו את הפחד שהטיל בנו אזהרת הגוי קרוסמאן.
ט. פרשל מתוך "המודיע" ה' ניסן תשט"ו.