אין מן הצורך להעיר ולהגיב על כל דבר בלתי-מדוייק המתפרסם בעיתונות, אבל חובה היא להכחיש דברים העלולים לפגוע בכבודו של אדם יקר-רוח ושלם באמונתו ובמעשיו.
בגליון ל"ט של "הדואר" נתפרסמה ביקורת על ספרו של האנס האבה "השליחות". המבקר, י. מישאל, כותב שם בתוך שאר דבריו: "צד אחד בסיפורו של האבה ראוי להבלטה, הואיל והוא מבוסס על המציאות: ד"ר נוימאן, הרופא המהולל מווינה יהודי מתבולל היה וקשריו אל היהדות רופפים ביותר. בנו, שהשתקע בפארים, המיר את דתו בדת הקאתולית, והוא עצמו נשא בגיל קשיש אשה נוצרית בת גילה של בתו, והיא ילדה לו בן…"
פרטים אלה על פרופיסור נוימאן לא היו ולא נבראו. פרופיסור היינריך פון נוימאן היה כל ימי חייו, לא רק יהודי גאה מעורב בעניני עמו אלא גם שומר תורה ומצווה. הוא היה חבר העדה "שיפשוהל" בווינה, עדה חרדית ביותר, שקיימה שירותים דתיים משלה, והיתה כמעט בלתי-תלויה בקהילה היהודית והכללית. עדה זו התנהלה ברוחו ועל-פי מנהגיו של ה"חתם סופר". חבריה היו לרוב יוצאי הונגריה, ורבה הראשון היה הרב זלמן בנימין שפיצר, חתנו של ה"חתם סופר".
אמנם אשתו של פרופיסור נוימאן היתה בת של נישואי-תערובת, אביה היה יהודי, ואמה נוצריה. אבל היא התייהדה והיתה יהודיה לכל דבר. היא היתה אשתו הראשונה והיחידה של נוימאן ואמם של שלושת ילדיו.
ד"ר מארטין בוכבאנד, שהיה יותר מעשרים שנה עוזרו הקרוב ביותר של פרופ' נוימאן, אף הוא עצמו מומחה עולמי לריפוי מחלות האף, הגרון והאוזן, היושב עתה בניו-יורק, סיפר לי הרבה על נוימאן היהודי.
מינויו של נוימאן לפרופיסור מן המנין באוניברסיטת וינה נשתהה שנים מפני שהוא עמד באמונת אבותיו, ולא השתמד כרבים מחבריו הרופאים. רק בשנת 1919, כאשר נתפנתה משרה חשובה, ואי-אפשר היה עוד לדלג על נוימאן, העלוהו מפרופיסור שלא מן המניין לפרופיסור מן המנין (התואר הרשמי שלו היה: ראש המחלקה למחלות האף, האוזן והגרון של הקליניקה האוניברסיטאית של וינה). מאז היה נוימאן מתפאר: "הראיתי להם למשומדים (שהוא היה בז להם בכל לבו) שאפשר לקבל פרופיסורה מן המנין גם מבלי להשתמד".
מכל קצות תבל דרשו לעזרתו ועצתו של נוימאן. באו אליו מלכים ושרים – וגם מלכים מסוג אחר "מאן מלכי רבנן". רבנים ואדמו"רים מכל ארצות מזרח-אירופה נהרו אליו. הם ידעו שהמומחה העולמי הוא יהודי שומר תורה ומצוות, והוא ישמש אותם בנאמנות.
סח לי ד"ר בוכבאנד. פעם ביקר ד"ר א. דולפוס, ראש ממשלת אוסטריה, אצל נוימאן, בשעה שהיה בביתו, נכנס אצל הרופא אדמו"ר מפולין לבוש בגלימתו המסורתית. ד"ר דולפוס, שלא ידע כי עם דורשי עצתו של נוימאן נמנים רבנים ואדמו"רים רבים, תמה. הרופא הצביע בידו על חדר ההמתנה שלו ואמר לראש הממשלה: זהו הפרוזדור הפולני שלי.
בשנת 1934 נקרא פרופ' נוימאן לבוקארשט לנתח את טיטולסקו, שר-החוץ של רומניה בעת ההיא. נתלווה אליו ד"ר בוכבאנד. בהיותם במלון בבוקארשט ניגשה אליהם אשה, היא השתטחה לרגליהם והתחננה: "הצילו את ילדי". הילד לקה בהרעלה חמורה כתוצאה מדלקת של פנים האוזן. תרופות אנטי-ביאוטיות עדיין לא היו באותם הימים, והמצב היה נראה כלאחר יאוש. ד"ר בוכבאנד היסס לנתח את הילד. הרי הם לא באו לרומניה כדי לטפל במקרה זה, והסיכויים שהניתוח יצליח היו קלושים מאוד, ואילו היו נכשלים היו תולים את הקולר ב"מומחים שהגיעו מווינה".
אף-על-פי-כן פקד הד"ר נוימאן על בוכבאנד עוזרו לעשות את הניתוח. הוא הצליח, והילד ניצל. אף חוש השמיעה שלו לא נפגע כלשהו על-ידי הניתוח. לאחר-מכן נודע לבוכבאנד, שאבי הילד היה ממנהיגי המפלגה האנטישמית הפרועה של קוזה. ההורים המאושרים הודו לרופא על מעשהו. "במה אוכל לגמול לך", שאל אביו של הילד לרופא. "בכל בוקר, כשאתה קם משנתך, תאמר לעצמך: רופא יהודי הציל את חיי ילדי" – השיב לו הד"ר בוכבאנד.
פרופ' נוימאן נפטר בניו-יורק. הוא בא לארצות הברית בחודש מאי 1939. בואו היה קשור בשליחות שנייה להצלת יהודים. גם הפעם בא מטעם הממשלה הגרמנית. הנאצים רצו שיאסוף בארצות-הברית כסף למען הקהילה היהודית בווינה – הכסף היה ממילא יורד לקופתם של הרשעים – ותמורתו הבטיחו לשחרר יהודים. שעה שהגיע נוימאן לכאן כבר היה חולה. כאשר הורע מצבו והכיר שאי-אפשר יהיה לו לשוב לווינה, ביקש מן הרופא של הקונסוליה הגרמנית בניו-יורק שיבדוק אותו, כדי לעמוד על מצב בריאותו. חושש היה, שאם יחשדו בו הגרמנים שהוא מסרב לשוב לווינה, כפי שהבטיח לפני צאתו, יתנקמו ביהודי העיר. נוימאן מת כאן בנובמבר של אותה השנה בזרועותיו של ד"ר בוכבאנד עוזרו.
הואיל וידוע היה כיהודי דתי מובהק הובא ארונו לבית-הכנסת של "ג'ואיש סנטר" במאנהטן, והרב ד"ר ל. יונג הספיד אותו. אף ד"ר בוכבאנד הספיד אותו שם בשם תלמידיו. באולם ההלוויות "ריוורסייד" הספידו ד"ר סטיפן וייז.
הסופר הישיש, איש וינה, ר' חיים משה אפרים בלוך סיפר לי: בראשית שנות העשרים כינס הרב ישעיה פירסט זצ"ל, רבה של ה"שיפשוהל", ישיבה לדון בצעדים שיש לנקוט נגד חברת המיסיון השוודי, שהחלה אז בפעולת הדחה בקרב היהודים העניים שבווינה, שהיתה נתונה בימים ההם במשבר כלכלי חמור. כמה מן המוזמנים ישבו כשכובעיהם על ראשיהם, אחרים לבשו כיפות. פרופ' נוימאן, שהיה גם הוא בין הקרואים, הגיע בקצת איחור. כשנכנס הסיר בלי משים את כובעו. אבל מיד עמד על טעותו. הוא פנה אל הנאספים ואמר מתוך בת צחוק: תרשו לי להגיד לכם מלתא דבדיחותא. אבי היה אומר: "אילו היו יודעים האפיקורסים, כמה קלה היא העבירה ללכת בגילוי-ראש היו כולם חובשים כובעים". – וחזר וחבש את כובעו.
הדואר
כ"א מרחשון, תשכ"ז