א
זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים צורף מוטה גור, אז מפקד חטיבת הצנחנים אשר שיחררה את עיר-דוד והיום רמטכ"ל של צה"ל, כיועץ צבאי למשלחת ישראל בעצרת החירום של או"ם, שהתכנסה אז לדון במצב במזרח התיכון. בתפקיד זה נפגש גור עם הנציגים והנספחים הצבאיים של מדינות שונות שביקשו הסברים על המערכה הצבאית בירושלים ועל המצב של המקומות הקדושים.
הוא הופיע כאן גם בעצרות ואספות מטעם המגבית המאוחדת ומלווה ישראל, ואף הספיק לעשות קפיצה להאיטי בשליחות רשמית, כבוד מלכים חלקו לו יהודי המקום. קטן מספר היהודים בהאיטי – אך אלה המעטים כבוד-רבבות נתנו ל"משחרר ירושלים". הפצירו בו לקבל מתנות, בשבילו, בשביל רעייתו שנתלוותה אליו לניו-יורק, ובשביל שלושת ילדיהם הקטנים. הוא סירב. "באתי לכאן בתפקיד על כן לא אוכל לקבל מתנות" אמר. לבסוף נענה לבקשותיהם והבטיח לקבל מידיהם בקבוק קטן של בושם שביקש למסור אותו לדודה בניו-יורק. ואמנם עם הפרידה מסרו לו יהודי המקום חבילה קטנה. מה מופתע היה כאשר פתח את החבילה לאחר שובו לניו-יורק ומצא בה שעון של זהב.
דבר זה שח לי מוטה גור לפני שמונה שנים לאחר ששב מהאיטי לניו-יורק.
לפני כמה שבועות חזרתי על סיפור זה ואני יושב בחנותו של מר דוד ביג'יו במרכז המסחרי של פורט-או-פרינס, בירתה של האיטי. ביג'יו, מגדולי הסוחרים של האיטי, האזין בדומיה לסיפורי. עם סיומו העיר, כששחוק קל על פניו: "אני הוא האיש שהגיש את החבילה למוטה גור".
"החלטנו על מתנה זו ברגע האחרון ממש ומסרנו לו אותה כאשר נפרדנו ממנו. באמת, לא היתה לו שהות לבדוק מה היה בחבילה".
"כאשר גור בא לכאן הזמנתי אותו להתאכסן בדירתי", המשיך ביג'יו. "אך הוא סירב. הוא אמר כי הואיל והוא בא בשליחות רשמית אי-אפשר לו להתאכסן אצל אנשים פרטיים".
"גור בא כדי לבקש מן הנשיא פרנסוא דובליה, שמשלחת האיטי באו"ם תתמוך בעמדת ישראל. הוא נשלח לכאן לאחר שנודע שהערבים הקדימו לפנות לדובליה שיעמוד לימינם".
"דובליה היה ידיד ישראל. וכך הוא גם בנו ויורש משרתו הנשיא ז'אן קלוד דובליה".
דוד ביג'יו ושלושת אחיו הם בעליו של אחד מבתי המסחר הגדולים של האיטי. הם יבואנים ובחנויותיהם נמכרות סחורות מחלקי-עולם שונים. אך לא באנו אל ביג'יו לראות סחורותיו – אלא כדי לקבל מידע על חיי יהודי המדינה. קטן מספר היהודים בהאיטי, אין להם שום מוסד קהילתי, אפילו לא בית כנסת. מעט הפעילות והחיים היהודיים שישנם – דוד ביג'יו מעורב בהם. כאשר שמע מבוקשנו, הפסיק את עבודתו והכניסנו לחדר פרטי. על הקיר היתה תלויה תמונה של אביו, צ'רלס (שלום), מייסד העסק, אשר הגיע להאיטי מחלב שבסוריה בשנת 1925.
"שאלו מה שברצונכם לדעת", אמר לנו ביג'יו. "הנני לרשותכם".
ב
האיטי משתרעת על השליש המערבי של היספניולה, אי בים הקאריבי בין קובה ופארטו ריקו. האי נתגלה על ידי קולומבוס בשנת 1492, במסעו הראשון אל העולם החדש, והוא היה למושבה ספרדית. במאה השבע-עשרה נחזו בה שודדי-ים צרפתיים אשר התקיפו אניות ספרדיות ואנגליות, ובסוף מאה זו ויתרו הספרים על השליש המערבי של האי לטובת הצרפתים. אלה התחילו ליישב חבל ארץ זה והקימו בו מטעים של סוכר וקפה שעובדו על-ידי המוני עבדים שהובאו מאפריקה. בשנת 1791 מרדו העבדים, ובשנת 1804, בעקבות מרידה אחרת, חוסל לחלוטין השלטון הקולוניאלי והוכרזה המדינה העצמאית של האיטי. מאז היו כושים ומולאטים שליטי הארץ.
מהומות פוליטיות שחזרו ונשנו ומשברים כלכליים שפקדו את המדינה בראשית המאה העשרים, הניעו את ארצות-הברית בשנת 1915 לשלוח כוחות מזויינים להאיטי כדי לשמור על נפש ורכוש אמריקאי וכדי למנוע פלישה של מדינות אחרות. רק בשנות השלושים פינתה ארה"ב את חייליה מן האיטי.
האיטי היא בעלת חמישה מליון תושבים, והיא צפופת-אוכלוסין עד מאוד, כחצי מיליון מתגוררים בעיר הבירה. תשעים אחוז של האוכלוסיה הם ממוצא אפריקאי, השאר הם מולאטים ומיעוט קטן של יוצאי אירופה והמזרח הקרוב. צרפתית היא השפה הרשמית, והיא שגורה בפי בני השכבות הגבוהות. לשון ההמונים היא קריאולית.
ישובים יהודיים קטנים היו קיימים בארץ בעבר. הישוב הנוכחי ראשיתו לפני יותר מיובל שנים, כאשר הגיעו להאיטי מספר משפחות יהודיות מסוריה. מאוחר יותר באו יהודים ממזרח וממרכז אירופה. רבים מן היהודים ראו בהאיטי רק תחנת-מעבר, וכל אימת שהיתה להם האפשרות להמשיך בדרכם ולהגר לארה"ב או לדרום-אמריקה, ארזו חפציהם ועזבו. אף פעם לא עלה מספר היהודים על יותר ממאתיים.
בדרך משדה התעופה על שם דובליה לפורט-או-פרינס דאג לבי בקרבי שמא לא יעלה בידי במשך שהותי הקצרה במדינה להיפגש עם יהודי המקום וללמוד על חייהם.
המונית הביאתנו למרכז המסחרי של העיר. רחובות הומים, צפופים אנשים וכלי-רכב, חנויות מודרניות ועל ידן במדרכות רוכלים על דוכניהם. באיזור זה נמצא גם השוק הגדול. שני אולמים גדולים באחד נמכרים פירות, ירקות ומוצרים חקלאיים אחרים. בשני – מלאכות יד מקומיות, ביחוד מעשי-קש וכלי-עץ מהגוני חטובים וחרוטים.
רובם של תושבי המדינה הם עניים, עניים עד מאוד.
רק הגענו ועודנו קולטים את רשמינו הראשונים מחיי הרחוב הסואנים, ואיש מבני המקום נדבק בנו. הוא מציע את עצמו לשמש מדריך. הוא אינו מחכה להסכמתינו, אלא מתחיל מיד ב"מלאכתו". הוא עושה זאת לא רק מתוך ציפייה לדמי-שרות מעטים, ולא רק מתוך תקווה לפרוטות-עמלה מידי הסוחר או התגר אשר בכוונתו להוביל אותנו אליו – אלא גם מתוך אדיבות וידידות טבעית לזר. קשה, קשה מאוד להשתחרר ממדריכים אלה. כל הסבריך, כל טענותיך, שרוצה אתה להיות לבד, שאינך צריך למדריך, שתמצא את דרכך בעצמך – הם ללא הועיל. הוא אינו עוזב אותך, אלא נועץ בך עיניים בוהות ותמהות. מבטו העצוב כאלו מוכיח אותך ואומר: "למה הנך מואס בשרותי? למה אתה דוחה את היד המושטת לך בידידות?" אף אם מצליח אתה לשכנע אותו לעזוב אותך, הרי זה רק לרגעים מספר. הוא מביט אחריך, הולך בעקבותיך, וכל אימת שהוא רואה אותך עוצר עובר-ושב כדי לשאול דבר – מיד הוא מופיע לידך והמענה הדרוש בפיו.
התגרים והרוכלים בעבודות יד, גם הם, אם הנך מגלה רק מקצת עניין בסחורותיהם, אך הנך שואל למחירים – אין נותנים לך שוב לצאת "מידיהם". "מחיר זה אינו שווה לך? כמה מוכן אתה לשלם? קח זה, וגם זה, באותו מחיר". הם מקיפים אותך, הולכים אחריך, מציעים ומתחננים.
גדול מאוד הוא העוני בהאיטי – ועם זה שוד מזויין לא ייראה ולא יימצא בה.
באחד הרחובות הראשיים של האיזור, מעל לחנות למכשירי ומצרכי צילום, הבחנתי בשלט: "פוטו האיטי. ס. קאהן". שם יהודי מובהק! נכנסתי לחנות.
בעליה הוא פליט מויזבאדן בגרמניה, שהגיע להאיטי בשנות השלושים.
"איפה אוכל לקבל מידע על חיי יהודי המקום?" שאלתיו.
"ביג'יו הוא האיש בשבילך", השיב. "המשך ברחוב זה עד הפינה השניה ולאחר מכן פנה שמאלה".
ואמנם לאחר כמה רגעים הליכה נמצאנו עומדים לפני בית-מסחרם של האחים ביג'יו.
ג
"מן 1945 עד 1970 ירד בתמידות מספר היהודים אשר בהאיטי, עד שנשארו רק עשר משפחות", אמר לנו ביג'יו בתשובה לשאלה על מספר יהודי המקום. "בשנים האחרונות שוב עלה המספר. ממשלת ישראל פתחה שגרירות. מלבד אנשי הסגל מצויים כאן גם שלושה מומחים חקלאיים מישראל עם משפחותיהם. המומחים משמשים יועצים לשלטונות. כמה יהודים מארצות-הברית הקימו בתי-חרושת. בסך-הכל נמצאים היום כ-150 יהודים במדינה.
דעת היהודים קרובה איש אצל אחיו והם מתכנסים תכופות למפגשים חברתיים.
"אין לנו בית כנסת", המשיך ביג'יו. "תפילות נערכות רק בימים הנוראים והן מתקיימות בבית אמי. מתפללים בעברית, צרפתית ואנגלית. כדי שכולם יבינו את התפילה".
כשליש הם צעירים, אין כיתות-נוער ללימוד יהדות. מכינים נערים ל"בר מצווה" בעזרת חומר חינוכי המתקבל מארצות-הברית. חגיגות הבר-מצווה מתקיימות בבתים של הורי הנערים. כשנולד בן מביאים מוהל ממיאמי.
אין בית-עלמין יהודי. "אבי היה בר-מזל, אם אפשר להתבטא כך – הוא נפטר בני-יורק, ונקבר בין יהודים", אמר ביג'יו.
שגרירות ישראל היא מעין מרכז ליהודים. בחג הסוכות אשתקד עשו אנשי השגרירות סוכה, ויהודי המקום ביקרו בה, בחג הפסח נערך בבניין השגרירות סדר ציבור.
היהודים תורמים ביד נדיבה למען ישראל. דוד ביג'יו הוא "גבאי" המגבית המאוחדת. אחיו בנימין ממונה על מכירת אגרות-מלווה המדינה.
יצאנו מבית-מסחרם של האחים וטיילנו בחוצות העיר. כלי-רכב מסוגים שונים עוברים בדהרה את הרחובות. תשומת-לב מיוחדת מעוררות מכוניות המשא הקטנות, שהותקנו בהן ספסלים לנוסעים, מכוניות אלה צבועות בכל מיני צבעים ומעוטרות ומקושטות בציורים שונים. הן אמצעי-התחבורה הזול ביותר בעיר.
עברנו ליד חנויות ששמות יהודיים התנוססו עליהן. אך לא התעכבנו לשם שיחה עם בעליהן. נכנסנו ל"זצלמן", חנות סמוכה לשוק הגדול. בעלי החנות הם אוטו זצלמן וארנס הופמן, פליטים מאוסטריה.
"זאת היא ארץ טובה, טוב העם היושב בה", אומר זלצמן בגרמנית וינאית. "אין כאן 'רשעות' ".
הוא מספר לנו על חגיגת הבר-מצוה של בנו ריצ'רד שהתקיימה בשנה שעברה. באותו זמן היה גם נער אחר לבר-מצוה. ריצ'רד הוא אלוף האיטי בטניס של נערים בני גילו.
משוחחים על חיי הדת. "מה עושים אתם כשיש יאהרצייט?" אני שואל.
"מה יכולים אנו לעשות", מושך זלצמן בכתפיו. "כאן אי-אפשר לשמור יאהרצייט כראוי. מסתפקים בהזכרת יקירינו הנפטרים בתפילת 'מזכיר' ביום הכיפורים".
מול "זצלמן" נמצאת חנות לדברי-אמנות. שמה – "גלרית ירושלים". בעליה ערבי נוצר.
"הוא ידידי", אומר זלצמן. "אנחנו היהודים מקיימים יחסים טובים עם שכנינו הערבים. אין נכנסים לוויכוחים. הם ואנחנו יודעים שלא נשכנע אחד את השני ועל כן אין מדברים על הפוליטיקה של המזרח הקרוב".
כך חי קומץ היהודים בהאיטי הרחוקה, רחוק ממרכז יהודי גדול. אך יהודי המדינה אינם מבודדים. הם נוסעים, מבקרים קרובים וידידים במדינות שונות. נפגשים במקומם עם יהודים מחוץ-לארץ. תיירים זורמים להאיטי, ורבים מבין הבאים הם "אחינו בני ישראל".
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" י"ד בתשרי תשל"ו