פעם היה שמו אפרים קראסנר. היום הוא נקרא אפרים דקל. דקל היה אחד מ"שבעת" כינויי-הסתר בהם השתמש בחייו רבי הפעולה והעלילה. לאחר קום המדינה בחר בו כבשמו הרשמי.
משנת 1946 עד שנת 1948 היה דקל מפקד ארגון "הבריחה", שהעביר בדרכי סתר רבבות רבות משרידי השואה מארץ לארץ לתחנות איסוף ולנמלי-יציאה משם עמדו להפליג באניות "בלתי-חוקיות" לארץ.
מטהו היה בפאריז ובפראג. הוא עצמו היה מיטלטל בדרכים-לא-דרכים ממחנה-עקורים אחד לשני ולריכוזים אחרים של שארית הפליטה. לעתים קרובות היה מלווה שיירות גונבות-גבולות.
"בעצם ימי המלחמה הקימו כל העמים ששוחררו מעול הנאצים את ממשלותיהם. מיד אירגנו ועדות לרפאטריאציה אשר השיבו למולדותיהם ולמשפחותיהם את מליוני שבויי-המלחמה ועובדי-הכפייה ששוחררו ממחנות הנאצים. הם השתמשו לכך ברכבותיהם, בדרכוניהם ובאמצעים אחרים משלהם".
"אנחנו – אומר דקל – לא היה לנו שום דבר – מלבד החובה לבוא לעזרת אחינו שרידי החרב וההשמדה".
"התחלנו בעבודת הרפאטריאציה של אחינו לציון בלי רכבות משלנו, בלי דרכונים על ידי אומות העולם. גנבנו את הגבולות".
ה"בריחה" של אחרי-המלחמה נולדה מתוך רצונם העז והחלטתם הנחושה של שרידי השואה לעזוב את אדמת אירופה עקובת-הדם ולייסד את ביתם מחדש בציון. ראשי פעולה של "הבריחה" היו תנועות הנוער הציוניות והחלוציות. הן נעזרו על ידי אנשי "החטיבה היהודית הלוחמת", ע"י שרידי צנחנים הארץ-ישראליים ושליחים מיוחדים מן הארץ.
דקל כתב שני ספרים על ה"בריחה": "בנתיבי הבריחה" ו"שרידי חרב". יש לו לדקל הרבה לספר על עבודתו באירופה, אך יש חוויה אחת במיוחד שנחרתה עמוק, עמוק בזכרונו.
הוא ליווה שיירה של ילדים שעברה את הגבול הפולני לצ'יכוסלובקיה. היתה בין הילדים נערה בת תשע שזמן קצר קודם לכן הוצאה מבית לא-יהודי בו מצאה מקלט בימי המלחמה. דקל ניסה לעודד אותה. בקרוב תבוא אל המנוחה, תשב בין יהודים בארץ היהודים. הנערה פנתה אליו ואמרה: "אני לא ז'ידובקה (יהודיה). אני שונאת יהודים".
"היו לא-יהודים שהצילו ילדים יהודים, אך רבים מהם הרעילו את נשמות הילדים. הם נטעו בהם שנאה לעמם ולצור-מחצבתם. הם רצו להחזיק בילדים", אמר דקל. "אנחנו הוצאנו ילדים רבים מבתים וממוסדות לא-יהודיים".
"בריחה – משמעותה לא היתה רק הכוונתם והנעתם של המוני בית ישראל בדרכים לציון – אלא גם החזרתם לעמס, בגוף ובנפש, של בנים ובנות שהורחקו ממנו בזרוע".
דקל עצמו לא הגיע לאירופה כסתם שליח – אלא כבורח. הוא היה מראשי הש"י (שרות ידיעות) של ההגנה. עצרו ראשי הישוב ואלפים מחברי ההגנה וערכו חיפושי-נשק נרחבים, היה דקל ברשימה של האנשים המבוקשים ביותר.
ל"הגנה" היתה ידיעה מוקדמת על המיבצע הבריטי שמטרתו לדכא ולחסל כליל את "ההגנה". בעזרת קצין בריטי ידידותי הצליחה "ההגנה" לקבל לידיה ולהעתיק תיקים בריטים סודיים ביותר, שהכילו את תוכנית המיבצע על כל פרטיו.
אור ליום ה-29 ליוני הזהיר אותו קצין בריטי שוב-פעם את ראשי ה"הגנה". הוא הופיע בכפר אז"ר, אמר ששמו גורדון, שם המצלצל כיהודי, וביקש לדבר עם איש ה"הגנה" במקום. הוא סיפר לאיש ה"הגנה" שהוא ידיד העם העברי, תיאר לו את מראהו של דקל, באמרו לו כי הוא מכיר אישית את ראש הש"י, וביקש להעביר למפקדת ה"הגנה" את ההתראה הדחופה כי בעוד שעות מספר יתחילו הבריטים במיבצעם המקיף נגד היישוב. הם יאסרו את מפקדי ה"הגנה" בכל הארץ ויערכו חיפושים נרחבים ויסודדים ביותר. כאשר יצא את הכפר, קרא הקצין הבריטי לעבר איש ה"הגנה": "שמי אינו גורדון. אינני יהודי. הצדק ינצח".
רוב מנהיגי ה"הגנה" נעלמו מבתיהם. כאשר דפקו הבריטים על דלת ביתו של דקל – כבר לא היה שם. במשך כמה שבועות נמצא במחתרת, לאחר מכן יצא לאירופה בדרכי-סתר.
בספרו "עלילות ש"י" הקדיש דקל פרק לאותו קצין בריטי שעזר כל כך הרבה ל"הגנה".
כאשר נפגשתי לפני זמן קצר עם דקל, בעת ביקורו כאן בניו-יורק, שאלתי אותו אם אפשר לו להגיד לי את שמו של אותו קצין ואם ידוע לו מקום המצאו היום.
"אינני יודע את שמו" – השיב דקל. "באותם הימים לא היינו כל כך מעוניינים בשמו – אלא אם אפשר לתת בו אמון. הוא היה ידיד גדול. עזרתו היתה עצומה. הוא היה אחד מחסידי אומות העולם. תודתנו וברכותינו שלוחות לו בכל מקום אשר יימצא, גם אם יישאר באלמוניותו – ברוך יהיה!"
דקל נולד לפני ששים ושמונה שנה באוקראינה. הוא הגיע לארץ בשנת 1921. כשנה לאחר מכן התגייס למשטרת תל-אביב, בה שימש עשר שנים. לאחר מכן עבד בעיריה. הוא היה פעיל ב"הגנה" וכאשר שירת במשטרה העביר למפקדת ההגנה ידיעות חיוניות שאסף מתיקים סודיים ומתוך האזנה לשיחות טלפוניות של פקידים בריטיים. כאשר הורחבה מסגרת ה"הגנה" ונוצר שירות-ידיעות – היה דקל אחת מדמויותיו המרכזיות. הוא היה אחד מראשי הש"י עד בריחתו מן הארץ, בשנת 1946.
הוא חזר לארץ לאחר קום המדינה, ושימש במשרות חשובות במשרד-הבטחון עד שנת 1952, בה נתמנה מנהלו הכללי של נמל יפו. הוא החזיק במשרה זו עד סגירת הנמל לפני כמה שנים.
י' חשון, תשל"ב
מתוך הדואר